פרשת תולדות נותנת לנו הצצה לתוך דמותו המורכבת של יצחק, פעם דמות המונעת מקשרים ומתחברת, ופעם דמות מנותקת ומנתקת.
הפרשה פותחת בתיאור נוגע של יצחק ורבקה:
בראשית כ”ה, כ-כא
וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה: וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לה’ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ ה’ וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ:
יצחק עצמו אינו מתואר כמי שכמה לילד. המניע לתפילתו, לפי הסיפור, הוא “אשתו” ועמידתו “לנוכח”, למולה.
מדרש בראשית רבה מעצים את מה שמתרחש בתיאור בין רבקה ליצחק. ההתעצמות היא כפולה: ראשית, גם רבקה מתוארת כמתפללת:
בראשית רבה (תיאדור-אלבק), פרשת תולדות פרשה סג:ה
“לנוכח אשתו” – מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן.
שנית, תוכן התפילה, על פי המדרש, מתרכז לא רק בבקשה לילד אלא בדבקות בקשר שבין יצחק לרבקה. וכך ממשיכה הדרשה לפרט את תפילתו של יצחק:
אמר לפני הקב”ה: רבונו של עולם, כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדקת הזו, אף היא אמרה כן.
התנהלות זו של יצחק עומדת בניגוד להתנהלותו של אביו, אברהם, אשר באותן נסיבות, מול עקרותה של אשתו, נענה לבקשתה ובעצתה, במובן מסוים, זונח אותה ופונה אל שפחתה. יצחק מתואר כעומד לנוכח אשתו העקרה, ניצב מולה ואיתה.
עיון באופן שבו רבקה מתוארת בפסוקים מציע רקע לקשר המיוחד בין יצחק ורבקה. לרבקה, כפי שהיא מתוארת בפסוקים, יש תכונה אחת בולטת במיוחד: היא דמות מקושרת. היא מקושרת לא רק אל המתפלל, יצחק, אלא מתוארת באופן רחב באמצעות קשריה: היא בתו של פלוני, אחותו של אלמוני, ועכשיו גם אשתו של יצחק: “ויקח יצחק… רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י… אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה 1)”. היא דמות מחוברת, היא יודעת קשרים מהם. לא זו בלבד שהיא דמות המחוברת אל אנשים רבים ושונים אלא שקשריה עם האחד אינם מאפילים על קשריה עם השני, והם מתוארים באופן מקביל 2. על רקע זה, “נעתר יצחק” בעבורה. סמיכות התיאור של רבקה המקושרת עם תפילתו של יצחק למולה, מעלה את התהייה שמא עובדת היותה של רבקה אישה של קשרים, קשרים רבים ומורכבים, מניעה את יצחק להיקשר אליה – קשר שמביא אותו לראות את כאבה ורצונותיה.
אולם, מלבד תפילה לנוכח אשתו, מעניק יצחק בפרשתנו גם ברכה – זו מופנית לבניו, אותם בנים שעבורם התפלל. אלא שברכתו ניתנת מתוך ניתוק בניגוד לתפילתו הנעתרת לאורם של קשרים.
בסיפור זה, של נתינת הברכה, יצחק מתואר כדמות כמעט הפוכה לרבקה, דמות המתאפיינת בניתוק: בודד, עיוור, אומר לאוהביו “צא” או שאינו מזמין אותם פנימה כלל. דמות שהיא לא רק מנותקת אלא גם מנתקת.
פרק כ”ז נפתח בתיאור עיוורונו של יצחק:
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת 3… וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי:
(דו-שיח זה, בין יצחק לאביו, מזכיר לנו את השיחה הקצרה שהתקיימה בין יצחק לאביו שלו בדרך להר המוריה לעקדה. נעיין בקשר שבין השיחות להלן.) 4
וכך ממשיך יצחק ואומר לבנו, עשו:
בראשית כ”ז, א-ד
וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי:… וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת 5:
בקשתו לעשו היא:
וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד (שם, ג).
פסוק זה מפתיע. במקום לומר: “שבה נא עמדי בטרם אמות”, יצחק, על חוסר ודאותו ועיוורונו, אומר לבנו “צא”. הקשר עם עשו בנו כשלעצמו לכאורה אינו מספק את יצחק: הוא זקוק לאוכל אהוב “בעבור תברכך נפשי”; בנו איננו מניע שלם דיו על מנת לזכות בברכה. המילה “צא” צורמת במיוחד למול ה”לנוכח” של יצחק למול רבקה.
הפרק ממשיך ומתאר את רבקה: “וְרִבְקָה שֹׁמַעַת” (שם, ה). שתי מילים כה טעונות. נדמה שיצחק לא שיתף את רבקה בתוכניותיו; לא התייעץ ולא דיבר. במובן מסוים הוא אומר “צא” לא רק לעשו אלא גם לרבקה. עיוורונו, אם כן, מאופיין בניתוק; ניתוק צורם מהאנשים שאותם הוא אוהב 6.
ניתוק זה צורם עוד על רקע לשון הפרק. הפרק מתאפיין בשיח ישיר, ארוך ועמוס. באופן מיוחד נפוצות בו המילים “אבי” ו”בני”, אשר בשימוש כפנייה ישירה מופיעות כאן פי חמש פעמים מהופעתן ביתר ספר בראשית 7. עשו קורא “אבי” כשהוא מביא מן הציד שביקש אביו 8, ושוב כשהוא מבין שיעקב קיבל את ברכתו. בפעם הזאת, זועק עשו זעקת שבר: “וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי“. עשו מבקש גם הוא להיות מבורך, ונענה: “הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי” (שם, לז).
עשו מתקשה לקבל מציאות זו: “כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד”, ובקול ענות חלושה מציג את השאלה המתריסה ביותר לאביו: “הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי?!” איך ייתכן שלאב עם שני בנים רק ברכה אחת?! הוא קורא וזועק כנגד אביו: “בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי! 9“. אולם כל שנותר לעשו לעשות הוא לבכות: “וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ” (שם לד-לח).
מה ההקשר לחוסר ההיקשרות של יצחק עם כאבו של עשו, נתק שהוא הפוך מהיקשרותו לרבקה בתחילת הפרשה?
כזכור, כבר בתחילת הפרק ישנו שיח ישיר בין עשו ליצחק: “וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי”. קשה שלא לשמוע בפנייה זו הדהוד שיחה שהתנהלה בין יצחק לאביו אברהם בדרך להר המוריה, לעקידה: “וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי” (בראשית כ”ב, ז). שמא לפנינו וריאציה נוספת לסיפור העקידה: לעשו יש אבא שיש לו שני ילדים ויש לו, לפי הבנת האב יצחק את אלוהיו, רק ברכה אחת. בן אחד יוקרב. יש לעשו אבא שמרגיש שעליו לבחור בין בכור לצעיר, ואולי גם בין אלוהיו לבניו. אבא שנחרד כשמתגלה לפניו המציאות באמצעות המילה “אבי”, נחרד בדיוק ברגע שבו הוא נדרש לספק פתרון והגנה. אבא שלא שומע את קריאת בנו לסדר, סדר שהוא מורכב, מקושר. “אבי”, זועק עשו ארבע פעמים, ולבסוף, כשהוא מבין שאין מענה הוא מוותר ובוכה.
הסדר שזעקתו של עשו מכוון אליו הוא סדר בו אב אינו מקריב או מוותר על בן אחד, סדר שבו אב מברך את מכלול בניו, סדר מורכב ומקושר – לנוכח.
יצחק מסוגל לאהבה, לקשר, לראיית האחר ושימת לב לצרכיו, כפי שמתגלה הוא למול רבקה, אולם למול בניו הוא נמצא בעמדת מרחיק ומנתק. הדהוד העקדה מציעה שהוא לומד אודות קשרים מרבקה אשתו, ואודות ניתוק מאברהם אביו. ולוואי ונלמד מיצחק אודות האפשרויות השונות ליחסים שעומדות לפנינו ובעיניים פתוחות נבחר ביניהן.
- בניגוד לשרה למשל, אשר בתיאור נישואיה ועקרותה מתוארת ללא קשריה האחרים: “וַיִּקַּ֨ח אַבְרָ֧ם וְנָח֛וֹר לָהֶ֖ם נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־אַבְרָם֙ שָׂרָ֔י וְשֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־נָחוֹר֙ מִלְכָּ֔ה בַּת־הָרָ֥ן אֲבִֽי־ מִלְכָּ֖ה וַֽאֲבִ֥י יִסְכָּֽה: וַתְּהִ֥י שָׂרַ֖י עֲקָרָ֑ה אֵ֥ין לָ֖הּ וָלָֽד” (בראשית, י”א, כט-ל
- רבקה לא מתנתקת מאביה ואחיה עם חתונתה, להיפך, ברגע משבר היא שולחת את בנה, יעקב, חזרה אל המרחב שבו גדלה: וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ: וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה:” (בראשית כ”ז, מב-מג).
- הפסוק לכאורה רומז לכך שהוא עיוור מרוב דברים שראה – “מראות”. דרשנים מקשרים את העיוורון לעקידה.
- בדו שיח בדרך לעקדה ישנו היפוך , הבן הוא זה שקורא לאביו, והאב הוא העונה “הנני”: “וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי” (בראשית כ”ב, ז-ח).
- יצחק, כפי שהוא מתואר על ידי המספר המקראי, מוצג ברגע זה כבעל תפיסת עולם היררכית: יש גדול ויש קטן’ “עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל“; יש מבורך ויש לא מבורך: “תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי”; יש גביר ויש עבד, כפי שעולה מלשון הברכה: “הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ” (שם, כט). תפיסת עולם דיכוטומית זו מייצרת לעתים אשליה של ודאות, ובכך היא עומדת בניגוד לאופן שבו יצחק מתאר את עצמו: “לא ידעתי יום מותי”. קצרה היריעה מלהכיל דיון רחב בתפיסה זו ודמותו של יצחק.
- יצחק מתואר כאוהב הן את רבקה והן את עשו: “וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ” (בראשית, כ”ד, סז); “וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו” (שם כ”ה, כח).
- המילים “אבי” ו”בני” מופיעות יחד בפרק כמעט עשרים פעמים בדיבור ישיר, ורק עוד ארבע פעמים בדיבור ישיר בספר בראשית: בעקידה ושוב כשיוסף פונה לאביו.
- פעם נוספת בפי עשו: “וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל …” (שם ,לא).
- ואולי יש פה גם קריאה כנגד תפיסת העולם הדיכוטומית של יצחק.
