ברצוני להציע שתי קריאות, שהן למעשה שתי פרשנויות, לסיפור עקדת יצחק: האחת מדגישה הקרבה מוחלטת לאל והשנייה רואה בערכם של מערכות יחסים מסר מרכזי של סיפור העקדה.

בלב סיפור עקדת יצחק נמצא צו האל אל אברהם: “וַיֹּאמֶר – קַח נָא אֶת בִּנְך אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ” (בראשית, כ”ב, ב). קולו של האל נשמע בבהירות, ואברהם מוכן להקריב מיד: “וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר…” (שם, ג). במהלך הדורות הובנה התנהלותו של אברהם בעקדה כמסמלת מודל חיובי של הקשר שבין אלוהים לאדם. אברהם מייצג אדם המוכן להקריב לישות אלוהית עליונה, ומשקף כניעה מרצון כצורת עמידה חיובית בסיסית של אדם דתי למול אלוהיו. קריאה קלאסית זו של פרשית העקדה, תורגמה במהלך הדורות לאמירה שאמונה בשיאה מתבטאת בקבלה מוחלטת של צו האל. למעשה אברהם מכפיף את רצונו, מוחק את מה שאנו מניחים הם מאווייו, משעבד עצמו למען קיום דבר האל כפי שהוא שומע אותו. הגדולה של אברהם מתבטאת בעצם במחיקת עצמו למול צו האל.

גדולה זו מודגשת על ידי דרשנים שונים, כפי שעולה מן השיח המתואר במדרש בראשית רבה:

סמאל, שהוא מלאך המתפקד כמעין דמות שטן בספרות התלמודית, מנסה לעורר את אברהם להתנגדות לצו האל, אולם תגובתו של אברהם היא קבלה מוחלטת: “על מנת כן”. לא ברור מהו המושא שהוא כולו בשביל העקדה: אולי כוונת אברהם לאמר שיצחק נולד על מנת שהוא, אברהם, יוכל בבוא היום להקריבו לאל; ואולי הוא מתכוון שהקשר שלו, אברהם, עם האלוהים, הוא על מנת שיקריב קורבן אולטימטיבי זה. כך אך כך, הקבלה של אברהם את צו האל מוחלטת.

המדרש מתאר את יצחק באותו האופן, ממש כמקבילה לאביו, כמו שאברהם מקבל את צו האל כך מקבל יצחק את הצו של אביו:

השורה התחתונה במדרש היא הקבלה המתעלמת משונות התפקידים של האב ובנו: “וילכו שניהם יחדו: זה לשחוט וזה להישחט” (שם). ההליכה המשותפת למילוי מוחלט של צו האל היא גדולתם של האב ובנו. בקריאה זו מייצג סמאל את כוחות הרשע המנסים להניא את אביר האמונה מהליכה בדרך האמונה.

אולם, פסוקים כמו גם מדרשים משמרים רב קוליות. זו, מתבטאת באמצעות פרשנויות מגוונות ובאמצעות שימת לב ושמיעה מחדש של קולות ישנים. אפשרות פרשנית נוספת ונבדלת ניכרת בקריאה חוזרת של המדרש ובעמידה על הנאמר בין שורותיו. או אז נחשף רובד נוסף, רובד הקשוב ליחסי משפחה, יחסים בין אישיים, רובד שמתגלה למעשה גם בפסוקים.

בקריאה חוזרת וזהירה של דברי סמאל נשמע קולו מחדש באופן אחר: המאיר אותו לא באורו של מלאך מרושע המנסה להסיט את המאמין מדרכו הישרה של האל, אלא באורו של מלאך השם לב לקשרים בין אישיים וטוען לערכם.

הדבר ניכר בראש ובראשונה באופן המפתיע שבו פונה סמאל אל יצחק. סמאל מזכיר דמות שלישית, דמות שחסרה לכאורה לגמרי מן הפסוקים, אף שבחשיבה בדיעבד, מחויבות אליה צריכה הייתה להיות ראשונית, טבעית ומתבקשת. דמות זו היא שרה. סמאל פונה אל יצחק ואומר: “בן העלובה”. הוא בעצם קורא ליצחק לשים לב שיש בעקדה בגידה, בגידה ב’עלובה’ הלא היא שרה, בגידה בקשר של יצחק אל אמו ובגידה בקשר של אברהם אל שרה: אם ורעיה נשארות בעקדה מאחור.

כך ניתן גם להבין את פנייתו של סמאל אל אברהם עצמו, פנייה המאירה קשר אשר עשוי בצל העקדה להישאר באפילה: “בן שנתן לך [כשהיית בן] מאה אתה הולך לשוחטו?” – סמאל מדגיש ממד אחד אודות זהותו של המוקרב: “בן שנתן לך”, זהו בינך, איך אתה יכול לשחוט את הבן שלך, להקריב את מחויבותך אל בינך על מזבח עקדתו?!

הכינויים שבהם משתמש סמאל במדרש “בן שנתן לך” ו – “בן העלובה” מדגישים קשרים בין דמויות, ובעצם מבהירים כי קשר אב, קשר אם וקשר רעיה כולם נדחים בעיוורון העקדה, בעיוורון אדיקותו של מי שפונה בסיפור לקיים את צו האל. מכאן אולי פנייתו של סמאל לאברהם: “וכי אובדת לבך” – האם איבדת את ליבך? כאומר: אתה מתנהג בחוסר לב.

סמאל, כדרכו של שטן, מציג את האמת כמעט לאשורה, וסילוף קטן זה הוא שלא מאפשר למאמין להתמודד למולו. המלאך המרושע במדרש מצליח להפיל את אברהם בפח הדיכוטומיה: או אלוהים או הקשרים שלך. אולם מציאות הקשר שבין אלוהים לאדם מורכבת יותר, ואף ששאלתו של סמאל במדרש מצליחה לבלבל את אברהם, אברהם עצמו מייצג פעמים רבות מודעות למציאות מורכבת זו. אברהם, אבי המאמינים, נמצא על פי רוב בקשר של דו שיח עם אלוהים. אמונתו מתבטאת גם, ואולי באופן מיוחד, ברגעים שבהם הוא נמצא בקשר של דו-שיח מתנגד עם אלוהים. אברהם שוב ושוב בפרשת לך לך אומר לאלוהים שהוא נמצא בקושי למול הבטחותיו של האל לאור העובדה שאין לו ילדים, ואברהם גם פונה אל אלוהים כדי למחות אודות כוונת האל להרוס את סדום. אם כך, קשר נוסף שהעקדה מאפילה עליו הוא הקשר שבין אברהם לאלוהיו: אברהם מציית אך אין פה (יותר) קשר בבחינת דוח שיח, תקשורת, והדברות.

אם כן, המדרש אודות סמאל בעקדה מאיר שני קולות שונים אודות סיפור עקדת יצחק, ושתי תובנות שונות אודות משמעות העקדה ביחס למגוון הקשרים שישנם לאברהם (עם אלוהים ועם בני אדם). פרשנות ראשונה שמה במרכז את הציות לצו האל, זו הבחירה שעושים אברהם ויצחק. המאמין המכפיף עצמו לרצון האל כהבנתו היא הדמות שאברהם מייצג. למול אברהם עומד במדרש סמאל אשר בקריאה עדינה מהווה קול הקורא לשימת לב לקשרים. קול זה למעשה טוען כי אף שאפשר לטעות ולחשוב שציות מקבל הוא שיא של קשר, שהסכמה מוחלטת שבשתיקה, בזריזות של “וישכם”, מבטאים מערכת יחסים מושלמת עם האל, הרי שישנה אפשרות אחרת. קריאת המדרש את הפסוקים המדגישים את הקשר שבין אב לבנו, אזכורי המדרש את הקשרים הנעלמים בפסוקים של יצחק לשרה, והדממה הלא טיפוסית שאנו מוצאים אצל אברהם בעמידתו למול האל, כל אלו מציעים קריאה אחרת. הם מעלים את השאלה אודות מקומו של מודל אחר בו שיח, תקשור והדברות הם שיא של קשר, ושדממה ושקט של ציות עשויים להיות מסך הנסגר על קשר של שיחה.

שמא יש מקום ללמוד משני מודלים אלו לקשרים שלנו עם בני אדם ואף למה שאפשרי בקשר שלנו עם בורא עולם.