בימי חייו האחרונים עומד משה לעיני כל ישראל, מדבר איתם ומוסר להם את דברי הסיום שלו. למרות שהוא ידוע כנאומו האחרון של משה, ספר דברים אינו רק נאום ודברי פרידה. החומש האחרון בתורה הוא למעשה אבן היסוד של המסורת הפרשנית היהודית: “בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר” (דברים א, ה’).

מהם עקרונות הביאור שעולים מדבריו של משה? כיצד הוא מפרש ודורש את התורה? מה מלמדים הפסוקים על אודות המעשה הפרשני, וכיצד מוגדר פרויקט ביאור התורה על ידי הפרשן הראשון – הלא הוא משה?

1. להביא את העבר אל ההווה: פרשנות כחזרה

הפרקים הראשונים של ספר דברים, וכפי שנראה פסוקיו ופרקיו של הספר כולו, מלאים באירועים אשר תוארו זה מכבר במקרא בספרים קודמים. כך, ישנו בספר מרכיב משמעותי ביותר של חזרה. למרות זאת, מתוארים האירועים לעתים קרובות בפרטי פרטים, ולא כפי שאולי היינו מצפים ממידע המובא אלינו בפעם השנייה – תוך השמטת פרטים שהם לכאורה ידועים. העובדה שזו חזרה איננה מהווה מניעה לדיווח מפורט, לסקירה רחבה ולהיזכרות מדוקדקת תוך עמידה חוזרת על נסיבות, מרכיבים ובפרטי פרטים. כך ניכר כי נקודת המוצא לביאורו של משה, כמו גם גבולות הביאור, הם התורה עצמה –  ועוגן זה ניצב ככזה באופן מודע ומוצהר: “הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר: ה’ אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר…” (דברים א, ה’ – ו’).

אם כן, אנו למדים כי המעשה הפרשני מתאפיין בחזרה: “ה’ אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ”.  בחזרה יש ממד בסיסי של וידוי, יישור קו, יצירת נקודת מוצא משותפת. משה חוזר על אירועים וחוקים שנמסרו זה מכבר – ולשון העבר בפסוקים מעידה על תודעת החזרה:

שם, א’ – י”ט

“ה’ אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה: פְּנ֣וּ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם… וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם:… הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם: וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת:… וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם … וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל־הַמִּדְבָּ֣ר…”.

שוב ושוב חוזר הפועל בתצורת עבר.

פרשנים תנאיים, מתקופת המשנה, עסוקים במרכיב החזרה ומציעים שמשה לא היה עסוק בו רק באופן אישי אלא עירב בו את העם כולו:

ספרי דברים פרשת דברים פיסקא ד

“באר את התורה הזאת לאמר” – אמר להם: כבר אני סמוך למיתה מי ששמע פסוק אחד ושכחו יבוא וישננו, פרשה אחת ושכחה יבוא וישננה, פרק אחד ושכחו יבא וישננו, הלכה אחת ושכחה יבא וישננה, לכך נאמר “באר את התורה הזאת לאמר.”

לפי המדרש, מעשה הביאור של משה מתחיל בהצעה לכל מי שהתורה איננה שגורה בפיו לבוא לוודא, להיזכר ולשנן. התנאים בפירושם מרחיבים את מרכיב החזרה בביאורו של משה לא רק על מעבר למשה עצמו, אלא גם אל מעבר לאירועים ולחוקים שבתורה שבכתב, כך שמרכיב החזרה יכלול גם את התורה שבעל פה.

ספרי דברים פרשת דברים פיסקא ב

“דבר משה אל כל ישראל”, … מנין לכל הדברות שבתורה הקלות והחמורות הגזרות שוות הכללות והפרטות הגופים והדקדוקים? תלמוד לומר: “דבר משה ככל אשר צוה ה’ אותו אליהם”.

בכך למעשה שלובים זה בזה התורה (זו שבכתב וזו שבעל פה) והעבר כעוגנים בסיסיים למעשה הפרשני, והופכים אותו לאקט שיש בו מרכיב בסיסי ומשמעותי של חזרה. מעשה זה של משה הופך עיסוק שהוא לכאורה עיסוק בעבר, בהיסטוריה, בשהיה, לפעולה בהווה. שינון הוא מעשה שנעשה בהווה, והפרשנים מבהירים כי בבאורו של משה הייתה הזמנה לכולם לקחת חלק בפעולה עכשווית.

הבנה זו של ספר דברים, מאירה את דמותו של משה באור חדש לגמרי. משה ידוע כנביא, וכך אנו נוטים להבין את פעולותיו לאורך התורה כולה. אולם ספר דברים מציע לנו להתבונן עליו ועל פועלו באור חדש, כעל זה של פרשן. בעוד שהנבואה פונה קדימה אל שיהיה, הפרשנות – גם  כשפניה כלפי העתיד – מבטה חוזר שוב ושוב אל העבר.

2. להביא את ההווה אל העתיד: פרשנות כמעשה פריון

אופן עיסוקו של משה בעבר מפתיע ביותר. כאמור, משה מתאר בספר דברים אירועים המתוארים בארבעת ספרי המקרא הקודמים לדברים, אך האופן שבו הוא מתאר אותם שונה מאוד מהאופן שבו הם מתוארים בספרי התורה האחרים. נתבונן בשתי דוגמאות כאלה.

א. בניית המערכת המשפטית

ב. המרגלים

עיון ראשוני מצביע על הבדלים רבים בתיאורי אירועים שנמצאים בספרים שונים של התורה. כך למשל בדוגמאות שלפנינו: על אף שישנו דמיון רב בין תיאורי האירועים המובאים בכל אחד מהספרים, נקודת המוצא של כל אחד מהם שונה לגמרי. ההחלטה למנות שופטים מתוארת בספר שמות כיוזמה של יתרו, ואילו בספר דברים היא מתוארת כרעיון של משה. גם הדמויות המתוארות שונות: בפרשת המרגלים בספר במדבר, אלוהים מצווה “שלח לך אנשים”, ואילו בספר דברים שליחת המרגלים מתוארת כיוזמה של העם.

קצרה היריעה מלהכיל דיון במשמעותם של ההבדלים, אולם מאפיין בסיסי ניכר כבר מעיונינו הראשוני: הקריאה של משה את העבר וביאור התורה שלו, מבהירים שלעיון פורה, שיש בו חידוש ביחס לקיים, לנביעה שמעבר, יש מקום בסיסי במעשה הפרשני של התורה. התורה, העבר המוצג בה, ושינונם מהווים נקודת מוצע לשמיעה של קולות נוספים בתוכה, הם מייצרים מסגרת לפעולה שהתוצר שלה יצירתי.

אולם השמיעה היצירתית וההקשבה הפורה,  אלו, אינם סוף מעשה הביאור. ביאורו של משה הופך עצמו להיות חלק מן התורה. כך, מלמד מעשה הפרשנות של משה, כי ביאור התורה משמעו שינון וחזרה, אולם מעשה הפרשנות אינו רק חזרה בעלמא, שכן שינון וחזרה מולידים פרי, אשר הופך בעצמו להיות חלק מן התורה. לימוד התורה ושינונה לא רק מחזקים ומבצרים את הקיים אלא מרחיבים את שורותיו – גם במובן הממשי של המילה.

3. המעשה העכשווי: להאזין למרווח שבין הטקסט לפרשנות

שאלה מתבקשת אחת נותרת ללא מענה או התייחסות: מדוע שונים התיאורים שבספר דברים מאלו שבשאר ספרי התורה? מדוע הדיווחים נבדלים זה מזה? מדוע שונה הדין וחשבון שנמסר בפי משה לפני מותו?

דמותו של משה איננה חושפת בפנינו את העומד מאחורי אופן סיפור הדברים, הוא איננו מסביר כיצד שמע את רובד הקולות החדש, וכיצד נבעו הם מן התיאורים הנמצאים בספרים שקדמו לדבריו. התורה כמו גם האלוהים – גם הם אינם משתפים אותנו, קוראי המקרא, ברקע לסיפורים המחודשים. לא רק זאת, אלא שישנה דממה אודות משמעותם של ההבדלים והשינויים. דרכה של תורה היא שמסריה על פי רוב אינם מובעים באופן ישיר, והשאלות בעינן עומדות על פתחיהם של לומדי התורה.

כך, דווקא בשתיקתו של הפרשן הראשון, מלמד אותנו משה ממד נוסף בסיסי אודות פרשנות התורה. תפקידנו כפרשני התורה הוא לא רק לחזור ולשנן, ולא רק לשמוע גם מה שתרם נשמע, אלא גם לנסות לענות על השאלות שהתורה ופרשניה שקדמו לנו מציבים לנו, וכך לתהות, לשאוף להבין,  ולדרוש את משמעותם של הדברים. אולם תפקידנו הוא כנראה גם להשאיר שאלות לדור הבא.