פרשתנו עוסקת באחריות הקהל לשימור המרחב הציבורי. אחריות זו בונה בסופו של יום הדדיות וברית בין העם למנהיגיו.
רובו של ספר ויקרא מעמיד במרכזו את אהרון ובניו ולצדם את משה, כפעילים המרכזיים האחראים על עבודת הקודש ועל המוסד הציבור שבו זו מתנהלת – המקדש. מתוך כך, היינו מצפים שמשפחת הכהונה תהיה מופקדת ואחראית גם על המרחב הציבורי שבו ובכלל. ואולם, פרשתנו מלמדת כי האחריות על מרחב זה אינה נחלתם של ההנהגה או משרתי הציבור בלבד. למעשה, קיימת תלות הדדית בין ההנהגה ושליחי הציבור לבין הקהילה בשמירה על המרחב הציבורי ועל אופיו.
פרק כד בספר ויקרא מתאר שני טקסים קבועים שהתקיימו במקדש, הקשורים לשני אלמנטים חשובים בו: נר התמיד ולחם הפנים. במבט ראשון נראה שמדובר בעניינים הנוגעים לכוהנים בלבד, אולם עיון נוסף מגלה כי בשני המקרים מדגישים הפסוקים את מעורבותם של ישראל כולם. אם כן לפנינו תופעה שבה מרחבים מקדשיים הם מרחבים בהם ישנה אחריות כלל קהילתית, וזאת במקדש ובקודש. תופעה זו מתגלה בפסוקי פרשתנו גם בהקשרו של זמן מקודש.
א. שמן למאור – צו את בני ישראל
ויקרא כד, א’ – ד’
וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית – לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה’ – תָּמִיד: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה, יַעֲרֹךְ אֶת-הַנֵּרוֹת, לִפְנֵי ה’, תָּמִיד.
הפסוקים מתארים את עבודת הכהן, אשר מדליק מדי יום את המנורה מחוץ לפרוכת העדות. 1
באופן מעניין, בפסוקים שלפנינו הנמענים הם דווקא ישראל, ולא אהרן: “צו את בני ישראל”. עבודת הכהן מתוארת כחלק ממה שנעשה ומתאפשר לאור הצו אל ישראל, אולם פרשייה זו ממוענת אל קהילת ישראל.
קיים קשר בין הצו אל ישראל לבין עבודת הכהן של עריכת נר התמיד: עבודת הכוהן מתאפשרת בזכות מה שנלקח אל משה מאת ישראל: “צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית – לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן” (פסוקים ב’-ג’) וכו’. השמן נלקח אל משה, וכך יכול אהרון להדליק את הנר.
תלות זו של אהרון ומשה בישראל מתרחבת בתיאור שבתלמוד הבבלי:
“צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך – אמר רבי שמואל בר נחמני: אליך – ולא לי, לא לאורה אני צריך” (תלמוד בבלי מסכת מנחות דף פו עמוד ב).
מתברר כי מי שזקוק לאור הוא משה, ולא האלוהים. בכך הופך המדרש את המנורה לבעלת משמעות בראש ובראשונה במרחב האנושי, על אף שמקומה הוא במקדש, בית האלוהים. יתירה מזו, מקור השמן הקהילתי מחד, והיותו של משה זה שזקוק לאורה, הופכים את העיסוק בנר התמיד לכאלו שתפקידם לכונן בראש ובראשונה קשרים אנושיים.
כך מתעצב ומתבסס קשר מעגלי ודו-כיווני בין כהני המקדש לבין העם. על פי רוב, כשהדבר נוגע לעבודת המשכן והמקדש, הקשרים שבין העם למנהיגיו או שליחיו הם חד-כיווניים: העם תלוי במנהיגיו הכהנים לשם עבודת המשכן. ואולם, הדרישה לשמן מאת בני ישראל – “צו את בני ישראל” – אשר נוספת לה ההבהרה התלמודית כי אורה בא להגיב לצורך האנושי של ההנהגה, הופכת את הקשר של העם עם מנהיגיו לכזה שיש בו תלות הדדית. העובדים במקדש תלויים בישראל על מנת שיספקו את האור שבו. כך מאורגנת עבודת המקדש באופן היוצר הדדיות, ואולי אף שותפות.
ב. לחם התמיד – מאת בני ישראל
דבר דומה מתגלה ביחס ללחם המקדשי 2 הנידון מיד בהמשך הפרק:
ויקרא כד , ה’ – ט’
וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת … בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה’ חָק עוֹלָם:
גם במקרה הזה מעורבים בני ישראל כולם, והלחם הנאכל כולו על ידי הכוהנים, הוא “מאת בני ישראל”. פעם נוספת מתעצב קשר מעגלי והדדי של תלות בין הכהנים לישראל.
לחם הפנים מעניין באופן נוסף: זהו אוכל מקדשי אף שהוא איננו מוקרב, אפילו לא בחלקו; למעשה, על אף שהוא מונח לפני ה’, הוא נאכל כולו על ידי הכהנים. 3 הוא איננו קרבן אלא ברית. תפקידו מוגדר כך בפסוקים, הוא ניתן מאת העם כולו, מאת הקהילה כולה: “מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: והיתה לאהרון ולבניו ואכלוהו”. נדמה שהלחם ניתן כברית בין העם לשליחיו, בין בני ישראל לבין הכהנים המשרתים בקודש. שוב, מעורב העם במרחב הקודש, הפעם בכך שהלחם ניתן “מאת בני ישראל”, ומעורבות זו מעצבת את מערכת היחסים האנושית, שכן הלחם שאוכלים הכהנים מקורו ישראל, הפעם כל זה תחת הכותרת של ברית.
כך, לקראת סוף ספר ויקרא, אנו מוצאים משימות בסיסיות שהאחריות עליהן היא על ישראל, על הקהילה כולה, וזאת בניגוד לרוב משימות ספר ויקרא המוטלות על משה או על אהרון ובניו. אחריות העם כולו לשימור המרחב במשכן , אוכל ואור, מעשה שכאמור הופך את המרחב המקדשי למרחב של שיתוף, גם תורמת לעיצובן של מערכות היחסים האנושיות שבין העוסקים בקודש לבין העם באופן הדדי.
ממד נוסף ראוי לתשומת לב ביחס ללחם הפנים. ממד הברית שבלחם מתעצם באמצעות העת שבה עסוק בו הכהן: הלחם מוחלף מדי שבת, “בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם”, שבת שהיא בעצמה כידוע “ברית עולם”, כאמור: “וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם” (שמות לא, ט”ז). כך הופך לחם הפנים להיות ברית עולם לא רק בתוך המרחב האנושי, בין ישראל למשרתיו, אלא גם ברית עם האלוהים.
ג. ארגון הזמן – דבר אל בני ישראל
ברית ושיתוף בין אלוהים לאדם מתבטאות בפרשתנו גם סביב הבניית הזמן. על העם מוטלת אחריות לארגון הזמן וליצירת האבחנות בין זמנים שונים. כך, ובאופו לא מפתיע, כמו לגבי המנורה ולחם הפנים, גם הפרק העוסק בארגון הזמן ממוען כולו אל העם:
ויקרא כג, א’ – ג’
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי : שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לה’ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:
אף שעבודת הכהנים כמובן מרכזית במקדש במועדים השונים, הרי שהפרק שבפרשתנו מעמעם עבודה זו, ומדגיש את מקומו של העם, מקומה של הקהילה, מקומם של הפרטים המרכיבים את הציבור, בשימור וביצירת זמנים שונים. הפרק עוסק בעיקר במעשיהם של מי שאינם כהנים במסגרת מערך הזמן, וכך נבנית אחריותם של האנשים המרכיבים את העם למועדים השונים. כפי שעולה למשל כבר בדיון בשבת: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ” (ויקרא כג, ב) השבת מתעצבת לא באמצעות קרבן זה או אחר אלא על ידי עשייה, במקרה זה חוסר עשייה, אנושית. וכך גם החגים האחרים המתוארים בפרק, שם מוזכרים קרבנות אולם נושא הפרק הוא הפעילות האנושית הרחבה, החוץ מקדשית, המעצבת את הזמן. למשל בפסח:
ויקרא כג, ה’ – ח’
“בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה’: וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה’ שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ: יּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה’ שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.”
אם כן, האחריות לשמירה על המרחב הציבורי, על ממדיו השונים, כולל הזמן, אינה נחלתו הבלעדית של הכהן ואינה נתונה בידיה של ההנהגה בלבד. פרשתנו מהווה דוגמה להבנייה של מרחב ציבורי בו פעילים לא רק המנהיגים אלא גם העם, מרחב ציבורי בו תלויה ההנהגה בעם – לשם אוכל ואור, ואף לשם ארגון הזמן. כך נוצרת בו הדדיות, שיתוף ואף ברית, בין מנהיגים לבין מונהגים וכך גם בינם ובין אלוהיהם. ולוואי ונזכה גם אנו לשיתוף וברית בינינו ובין שליחי הציבור שלנו.
-
“תמיד” משמעו בהקשר זה לא באופן תמידי אלא באופן קבוע, כלומר – הנרות הודלקו מדי יום.
- לחם זה מכונה לעתים לחם הפנים, כמסמל נוכחות אלוהית (שמות כה, ל’; לה, י”ג; לט, ל”ו) או לחם התמיד (במדבר ד, ז’). כפי שראינו לעיל, המשמעות אינה לחם הנמצא שם בכל עת, אלא לחם המונח שם בקביעות, שוב ושוב. שני השמות משולבים בתיאור בשמות (כה, ל’): “לחם הפנים לפני תמיד”.
- בניגוד למשל לתיאור בספר במדבר: “וּבְיוֹם, הַשַּׁבָּת – שְׁנֵי-כְבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה, תְּמִימִם; וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים, סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן–וְנִסְכּוֹ. עֹלַת שַׁבַּת, בְּשַׁבַּתּוֹ, עַל-עֹלַת הַתָּמִיד, וְנִסְכָּהּ” (במדבר כח, ט’ – י’).
בניגוד לתיאור הקרבן המפורט בבמדבר חב: ” טז וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם–לַחֹדֶשׁ: פֶּסַח, לַיהוָה. יז וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חָג: שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת יֵאָכֵל. יח בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ: כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ. יט וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַיהוָה, פָּרִים בְּנֵי-בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד; וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם. כ וּמִנְחָתָם–סֹלֶת, בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן: שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר, וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל–תַּעֲשׂוּ. כא עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן, תַּעֲשֶׂה, לַכֶּבֶשׂ, הָאֶחָד–לְשִׁבְעַת, הַכְּבָשִׂים. כב וּשְׂעִיר חַטָּאת, אֶחָד, לְכַפֵּר, עֲלֵיכֶם.
