אני לא יודעת אם יד מכוונת שילבה בין לוח השנה התורני, המקראי, לזה המודרני, אך נדמה שיש משמעות רבה לקיומו של יום העצמאות בסמיכות לפסח, חג החירות.
המשמעות טמונה בשאיפה ‘להיות עם חופשי בארצנו’; במערכת היחסים שבין ‘עם חופשי’ לבין ‘ארצנו’, ואם נדייק עוד יותר – במשמעות המילה ‘ארצנו’, שמובנה איננו הארץ שאנו הבעלים שלה, אלא הארץ שיש לנו אחריות כלפיה וכלפי היושבים בה. בלי ‘להיות עם חופשי’ לא נוכל לקבל או לקחת אחריות על ‘ארצנו’.
אם בפסח חגגנו את היציאה מן העבדות אל החירות, הרי שביום העצמאות אנו נדרשים למלא חירות זו בתוכן ובמשמעות; אם בפסח קיבלנו הזדמנות, תקווה, הרי שביום העצמאות אנו נתבעים לתרגם את ההזדמנות למעשה. מהו תוכן השאיפה ‘להיות עם חופשי בארצנו’? מהם הכלים העומדים לרשותנו כדי להפוך שאיפה זו למציאות?
בדף היומי מלפני כשבועיים (שבת מא, ע”א) מסופר על רבי זירא, המוכר גם בשמו רבי זעירא, הרוצה לעלות לארץ ישראל:
רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל [=רבי זירא היה משתמט, מתחמק, מרבו רב יהודה, כיוון שרצה לעלות לארץ ישראל].
דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר (ירמיהו כז) ‘בבלה יובאו ושמה יהיו…’.
אמר: איזיל ואשמע מיניה מילתא, ואיתי ואיסק [= אמר, אלך ואשמע ממנו דבר, ואחר כך אעלה].
הסיפור מכיל כמה מן החששות שיש לעתים לאלה הרוצים לעלות לארץ; חששות שמתגנבים לעתים גם אל לבם של אלה שחיים במדינת ישראל:
- החשש מביקורת: ר’ זירא השתמט מר’ יהודה כדי לא לשמוע ממנו ביקורת על בחירתו להפוך את ‘ארץ ציון וירושלים’ ל-‘ארצנו’, לבית. הוא כנראה חושש שלהחלטה שקיבל, להתייחס לארץ לא רק כמושא תפילות, כאידאה, כחלום, אלא כמרחב של חיים שיש בו גם מציאות אפורה ושגרת יום-יום – עלול להיות גם מחיר.
- החשש התיאולוגי: העמדה של ר’ יהודה מייצגת פחד תמידי שמא הקב”ה כבר אינו לצדנו, שמא עשינו טעות תיאולוגית וננטשנו. הקמת מדינת ישראל, החיים בה וההתעקשות על עצם קיומה, מלווים בחשש קיומי שמא עינו של הבורא כבר לא משגיחה עלינו.
- החשש מאיבוד תורת בבל: ברגע האחרון, ועל אף השתמטותו, מבקש רבי זירא ללמוד דבר נוסף ואולי אחרון מרבו. הליכה זו, בדיעבד, מבטאת חשש כבד מפני איבוד תורת בבל, וידיעה כי ללא ספק, ישנה תורה גם מחוץ לארץ ישראל. ארץ ישראל איננה חזות הכול.
- החשש מקטנות: החשש האחרון נרמז בשמו של גיבור הסיפור, ר’ זירא (זעירא=קטן) – החשש מהיות ‘קטנים’; חשש להיות חסרי עוצמה וחסרי מסוגלות לקחת על עצמנו את האחריות הכבדה שארצנו מטילה עלינו.
החשש מפני ביקורת, הספק הפנימי התאולוגי, הפחד מפני איבוד תורת בבל, ותפיסה עצמית של קטנות וחוסר מסוגלות – כל אלו מקבלים ביטוי בסיפור התלמודי ומהדהדים באוזניי צליל מוכר: במקום להתמודד עם חששות אלו נכוחה, אני מוצאת את עצמי לא פעם חוטאת בחטא היוהרה כדי לכסות ולהסוות פחדים אלו. אני אומרת לעצמי שקיומי ב’ארצנו’ מעיד על גדולה ולא על קטנות; אני חושבת לפעמים שאין תורה משמעותית בבבל; אני מתפתה לחשוב שיש משמעות תיאולוגית נחרצת לקיומנו בארצנו, ורק לקיום כזה; אני רואה בארצנו את ארץ הקודש, ארץ שהחול נותר מחוצה לה – יחד עם מבקריה.
אמירה אחרת וידועה של ר’ זירא עשויה להתפרש גם כן כיוהרה ישראלית טיפוסית (בבא בתרא קנח, ע”ב): “אמר רבי זירא, אווירא דארץ ישראל מחכּים” [=האוויר של ארץ ישראל מביא לחוכמה]. נטייה ישראלית רווחת היא לראות את ישראל כמרכז העולם, ולבטל מכול וכול את החששות והספקות המלווים את קיומנו.
אולם סופו של הסיפור שבו פתחנו, במסכת שבת, מלמד אותנו עיקרון חשוב לקיומנו בארץ: רבי זירא שמבקש ללמוד עוד דבר אחרון ממורו לפני שיעלה לארץ, מחפש ומוצא את רב יהודה, כמה מפתיע, בבית המרחץ. הוא מאזין לשיחתו עם השמש שלו ולומד ממנה כמה עקרונות ותובנות שקשורים בטיפול בגוף – כראוי לבית המרחץ (ואולי לא במקרה שתל המספר טיפים לשמירת הגוף לעולים לארץ, ודי לחכימא ברמיזא…).
לכאורה מדובר באכזבה; הוא קיווה למצוא את רבו בבית המדרש וללמוד את תורתו אך מצא אותו בבית המרחץ ונאלץ לשמוע דברים שוליים, עניינים של חול. אך בדיון התלמודי נלמד מהם עיקרון בסיסי: ‘דברים של חול מותר לאומרם בלשון קודש’.
מבין שורות התלמוד נאמר לרבי זירא שהעלייה שלו לארץ ישראל דורשת ממנו שינוי מהותי בתפיסת עולם: לוותר על ההפרדה בין קודש לחול, הפרדה השייכת לחיים אידאיים, תיאורתיים, ולהתחיל לדבר על החול במונחים של קודש. לפנות מקום לקדושה גם בעולם החול.
עיקרון זה הוא בסיס קיומנו בארצנו. מי שעומד לעלות לארץ הקודש ולחיות בה את חייו – חיים שמן הסתם יהיו בהם גם ממדים של חול – זקוק להיתר שכזה. ללא ההיתר לערב קודש וחול, היינו נותרים בדממה, בקיבעון, בלי יכולת לפעול, לבנות, ליצור, להתפתח, לטעות, ליפול ולעיין מחדש. עיקרון זה הוא כמובן דו-כיווני – לא רק שמותר לדבר על דברי חול בלשון הקודש אלא שדברים של חול מקבלים משמעות כמעט בבחינת ‘קודש’.
מהי מפת הדרכים לשילוב עדין ומורכב זה? האם היא מתוארת בדבריו של ר’ זעירא באומרו ש’אוירא דארץ ישראל מחכּים’? האם עצם ישיבתנו בארץ ישראל תגרום לנו בדרך נס להיות חכמים ונבונים יותר?
הרשב”ם מציע פירוש מרתק לתובנה זו של רבי זירא. הוא מפרש אותה לא כקביעת עובדה אובייקטיבית על ארץ ישראל ואקלימה, אלא כאמירה סובייקטיבית של רבי זירא על השינוי שהתחולל בו, באופן חשיבתו ובהתנהלותו, בבואו לארץ:
אמר ר’ זירא, שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים – שמשעליתי לא”י נתתי את לבי לצאת משיטתי הראשונה ולעמוד על אמיתת דברים.
לדעת הרשב”ם, לאחר שעלה ר’ זירא לארץ ישראל הוא הבין שיש מקום לצאת מתוך שיטתו, להתרחב מתוך עצמו ומתוך הנחות היסוד שלו ומסקנותיו (מתוך “שיטתי הראשונה”), ולהתחשב במציאות (“אמיתות הדברים”). יש כאן שני צעדים: ההכרח הקיומי להשתנות, תוך מתן תשומת לב למציאות. רשב”ם קושר את שני הצעדים הללו למקום – לארץ ישראל, בארץ ישראל אין מקום להתנהל באופן תיאורטי ואידיאי בלבד; החיבור למציאות הוא מאפיין של הקיום בארץ, ובמובן מסוים הוא ייחודי לה: ‘נתתי את לבי לצאת’ אומר רבי זירא לפי רשב”ם, כי החיים ב’ארצנו’ מחייבים יציאה מתוך העצמי ועיון ב’אמיתות הדברים’, בדברים עצמם. ‘אוירא דארץ ישראל מחכּים’ משום שנוצר בה חיבור בלתי נמנע בין התורה לבין החיים.
שני עקרונות אלו: ‘דברים של חול מותר לאומרם בלשון הקודש’, ו’נתתי את לבי לצאת משיטתי הראשונה ולעמוד על אמיתות הדברים’ – הם כלים הכרחיים לנו כדי לחיות באופן שלם יותר את ההוויה ‘להיות עם חופשי בארצנו’.
עלינו להישיר מבט כמו רבי זירא, לצאת משיטתנו הראשונה שבה לא היה לנו חופש ולא מדינה, ולעיין שוב ושוב באמיתות הדברים. להביט אל המציאות באופן פתוח וחופשי, ומתוך החופש הזה לקחת אחריות על המדינה והארץ תוך שילוב בין תורה לחיים.
מתוך כך אפשר לחזור אל ארבעת החששות, ללא יוהרה:
אל-לנו לחשוש מביקורת; יתירה מזו, כמו רבי זירא עלינו לאמץ לעצמנו נקודת מבט ביקורתית, לצאת משיטתנו הראשונה ולבחון כל העת את המציאות, לא לחשוש מטעויות אלא רק מעמידה קפואה במקום.
אל-לנו לחשוש מהתיאולוגיה; מותר לנו ואף חובה עלינו לעסוק בחול באמצעים של קודש. נשלם מחיר דווקא אם נתעלם מממד הקדושה בחיינו, אם נראה את מעשינו כחול בלבד.
אל-לנו לחשוש מאיבוד תורת בבל; ‘אמיתות הדברים’ כוללת גם את המרחב שמחוצה לנו ואסור לצמצם את עצמנו לתורת ארץ ישראל בלבד. הרי התובנה שדברים של חול מותר לאומרם בלשון הקודש תובנה בבלית היא!
אל-לנו לחשוש מקטנות; מה שמאיים עלינו הוא תפיסה עצמית של חולשה. עלינו לפתח את הכוח והעוצמה שיש במדינה – צבא, ממשלה, בתי משפט, בתי חולים ומוסדות תרבות.
זוהי החירות שיום העצמאות תובע מאתנו לממש: לעצב מדיניות של רווחה שתגיב לעוני; לעצב מדיניות של רפואה שתשרת את כלל תושבי המדינה; לשאוף למערכת חינוך מקיפה ואיכותית; לעצב מדיניות לשימוש בכוח בצבא ובמערך המשטרתי – וכל אלו מתוך נתינת לב לצאת מקבעון תאורתי אל עבר אמיתות הדברים – המציאות, ותוך שימוש בלשון הקודש גם ואולי במיוחד בהקשרים של חול. זו העבודה והמשימה בדרך “להיות עם חופשי בארצנו”.
