“וכפרתם את הבית”: חג של נקיון וקדושה ביתית
מאת: הרב נדב ברגר
חודש האביב, מועד צאתנו מארץ מצרים, הוא גם מועד נקיון הבית – ובלע”ז: spring cleaning. אכן, בשביל רבים מאיתנו, ביעור חמץ הוא עניין שולי מאוד בתוך תכנית נקיונות מסיבית החולשת על השבועות לקראת פסח. טאטוא ושטיפה, קרצוף ומירוק – כל אלה פעולות שבשגרה בתקופה זו. אמנם לפי השולחן-ערוך הדרישה ההלכתית היא רק לבדוק בעין אם יש חמץ בבית ולטאטא לפני הבדיקה, כדי שיהיה אפשר למצוא את החמץ ביעילות.[1] נראה, אם כן, שהפרויקט לטהר את הבית מכל זכר של רבב ולכלוך הוא תופעה שאינה תלויה בחובת בדיקת חמץ כלל. ומסתבר שתופעה זו נטועה בתפיסה עתיקה וייחודית של חג הפסח והתקופה המכינה אליו.
לאחר קריאת התורה בשבת החודש, השבת שלפני ראש חודש ניסן, מפטירים בחזון הפסח המקדשי שביחזקאל מ”ה. זוהי בחירה טבעית היות ופרשה זו מתארת את ההכנה לפסח בבית המקדש החל מראש חודש ניסן. עם זאת, זוהי גם בחירה נועזת. חז”ל לא ניסו להסתיר כי במקומות רבים ספר יחזקאל סותר פסוקים מפורשים בתורה.[2] אחת מן הדוגמאות שמונה הגמרא לסתירה בין יחזקאל לתורה היא הפטרת החודש:
יחזקאל מה, יח-כ
כֹּה־אָמַר ה’ אלקים בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר־בֶּן־בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת־הַמִּקְדָּשׁ: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל־מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל־אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל־מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת־הַבָּיִת:
לפי נבואת יחזקאל, בראשון ובשביעי לחודש ניסן, על הכהנים להקריב פר חטאת כדי “לחטא” – כלומר לטהר – את המקדש. אלא שזה מעלה קושי גדול: התורה לא הזכירה בשום מקום הבאת קרבן חטאת בראשון ובשביעי בניסן! מה פשר הקרבנות הללו שמחדש יחזקאל? לפי ר’ יוסי בסוגיתינו, יש תשובה: “מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה”.
שבוע הימים שבו קידשו את הכהנים ואת המזבח לקראת תחילת עבודת המשכן מכונה “מילואים”, ובכל אחד משבעת ימי המילואים הוקרב פר: “וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם” (שמות כט, א). קרבנות אלה שמשו לטהר את המזבח כהכנה לעבודת המשכן. שחקן המפתח בפרוצדורת הטהרה הזו הוא הדם. פרופ’ יעקב מילגרום ז”ל תיאר בצורה מדויקת את היחס המקראי לדם הקרבנות: The hattat blood is the ritual detergent.[3] בתפיסה המקראית דם החטאת משמש כמעין “סבון” ריטואלי שמנקה טומאות מן המקדש – “כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר” (ויקרא יז, יא).
אם כן, לדעת ר’ יוסי פר החטאת אשר מקריבים לפי יחזקאל ביום הראשון של ניסן היה בעצם פר מילואים של יום אחד. בכל שנה, בראשון לניסן, מתקיים מעין מילואים, בזעיר אנפין – טיהור של המקדש בראש חודש ניסן כהכנה לפסח. אכן, על אף שהתורה אינה מציינת מתי חלו שבעת ימי המילואים, מסורות פרשניות עתיקות סוברות שהמילואים החלו או הסתיימו באחד בניסן.[4]
נמצא לפי ספר יחזקאל שראש חודש ניסן הוא מועד טיהור המקדש השנתי. ומסתבר שהטהרה הזו הייתה חיונית לקיום הפסח בי”ד בניסן, שהרי פסח הוא במידה רבה חג של טהרה. לפי ספר במדבר (ט, ט-יד), הטמאים לנפש אדם בי”ד בניסן אינם יכולים לחגוג את הפסח, והם מקבלים הזדמנות שניה חודש לאחר מכן – פסח שני. וכך אירע לכל עדת ישראל בימי המלך חזקיהו: בספר דברי הימים ב’, פרקים כט-ל, מסופר שנאלצו לדחות את פסח לחודש אייר, מכיוון שלא הספיקו להיטהר בזמן כדי לקיים את הפסח. משתמע מכל זה שהקיום הפסח מותנה בטהרה גמורה.[5]
עיון נוסף בפר החטאת של ספר יחזקאל מגלה אנומליה נוספת. לאותו פר חטאת מאפיין ייחודי מאוד, אשר כמעט ואין לו אח ורע במקרא כולו: “וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל־מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל־אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל־מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת־הַבָּיִת” (יחזקאל מה, יט-כ). על ידי נתינת הדם על המזוזה, המבדילה בין החוץ לפנים, מושגת טהרה לכל הבית כולו – “וְכִפַּרְתֶּם אֶת־הַבָּיִת.” נתינת דם על המזבח היא פעולה שגרתית מאוד בעולם המקדש והקרבנות, אבל נתינת דם על המזוזה מצויה אך ורק בעוד מקום אחד במקרא – פסח מצרים: “וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר־יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם” (שמות יב, ז). אמנם בפסח מצרים ניתן לדם הסבר מסוים מאוד: “וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא־יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.” הדם משמש כאות למשחית לפסוח על הבית ולא להרוג את הבכור שבו. טעם זה מתאים ספציפית למה שחז”ל כינו “פסח מצרים,” אותו פסח חד-פעמי שקיימו בני ישראל לפני יציאת מצרים, ואולי בשל כך חז”ל קבעו שנתינת הדם על המזוזה אינה נוהגת לדורות.
חרף זאת, עיון בפרשה מגלה שלפחות ברובד של פשט המקרא נתינת הדם הייתה אמורה לנהוג לדורות. מסקנה זו עולה מתוך דברי משה לעם:
שמות יב, כא-כד
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח: וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר־בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן־הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח־בֵּיתוֹ עַד־בֹּקֶר: וְעָבַר ה’ לִנְגֹּף אֶת־מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת־הַדָּם עַל־הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה’ עַל־הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל־בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק־לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד־עוֹלָם:
מסתבר שבפשט הכתובים נתינת הדם היא חלק קבוע מהקרבת הפסח בכל שנה ושנה, והיא משמשת כזכר חינוכי לפסיחת הקב”ה על הבית.[6]
ועל אף הטעם שניתן, פעמים רבות יש לריטואל אחד יותר מטעם אחד, וכן נראה לומר לגבי נתינת הדם על המזוזה. פרשת הפסח של יחזקאל מלמדת אותנו שלנתינת דם על המזוזה יש משמעות נוספת: “וְכִפַּרְתֶּם אֶת־הַבָּיִת.” כבכל הקרבנות, הדם משמש לטהר. הקשר המתבקש בין שתי המקומות היחידים במקרא בהם נותנים דם על מזוזת בית, מוביל אותנו למסקנה ברורה: אף בפסח, נתינת הדם על המזוזה שימשה לטהר את הבית בו אוכלים את הפסח.
אם כן, הפטרת החודש חידשה לנו שיש תהליך טהרה שקודם לפסח. בפסח המקדשי היה מדובר בטהרת המרחב של בית המקדש. אבל משמות י”ב עולה תפיסה דומה גם לגבי הבית בו אכלו את הפסח. טיהור הבית מקדש את המרחב הביתי להיות כמרחב המקדש עצמו. בזאת הבית נהיה אף הוא כמעין מקדש-מעט. התפשטות הקדושה המרחבית מבית המקדש לבתים השונים בעם ישראל היא תופעה ייחודית המציירת את הפסח כחג הדמוקרטיזציה של הקדושה.
אבל כיום אין לנו לא מקדש ולא מזבח, לא טומאה ולא טהרה. ובכל זאת, אפשר להציע שתופעת ההיטהרות לקראת פסח ממשיכה להתקיים גם בימינו, רק שאת הדם החלפנו בסבון ובאקונומיקה. אנחנו קוראים לזה נקיונות פסח, אבל באמת לנקיונות האלה אין קשר לחמץ. הרי בנקיונות שלנו אנחנו עושים הרבה מעבר למה שההלכה מחייבת. אכן, נראה שמאחורי הנקיונות שלנו עומד הרעיון הקדום שאת הבית שלנו צריך לקדש לקראת פסח בטהרה. תפיסה זו מזמינה אותנו לראות את סעודת הסדר המשפחתית שלנו כקרבן בבית המקדש. לראייה זו השלכה חשובה מאוד להבנת ליל הסדר שלנו: הסדר אינו רק נקודת מפגש של בני אדם שמתגעגעים זה לזה ואוהבים זה את זה; המפגש האנושי של ליל הסדר הוא מפגש קדוש המזמין אליו גם צד שלישי – אלוקים. אנחנו נזכרים בזאת בחשיבות הדתית שיש לאווירת הבית והמשפחה, ומתקרבים בזאת יחד כמשפחה לנוכחות הקדושה של אלוקים.
[1] ראה אורח חיים תל״ג.
[2] “זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה” (בבלי מנחות מה ע”א). אלמלא הדרשנות של חנניה בן חזקיה, הקאנון המקודש של כתבי הקודש המקראיים לא היה כולל את ספר יחזקאל, היות ודבריו הרדיקליים סותרים דברי תורה.
[3] Jacob Milgrom, Leviticus Anchor Bible, p. 256.
[4] ספרא מילואים, פרשה א, פרק א (מב ע”ד); וראו תרגום השבעים, עזרא א’ ז, ה. אף לפי מגילת המקדש, המילואים מתחילים בראשון לניסן, ושם נראה שטקס זה נוהג לדורות, ראו 11QTa XV-XVII (א’ קימרון, מגילות מדבר יהודה החיבורים העבריים: כרך ראשון, עמ’ 154 – 156).
[5] אמנם בפרק השביעי של מסכת פסחים קבעו חז”ל שפסח שני רלוונטי רק ליחידים בודדים כשהם טמאים: “נטמא הקהל או רובו, או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים, יעשה בטומאה. נטמא מיעוט הקהל, הטהורין עושין את הראשון, והטמאין עושין את השני” (משנה פסחים ז, ו).
[6] כך מסיק אבן עזרא על שמות יב, כד, שאילולא המסורת של חז”ל בקריאת הפסוקים היה ראוי להסיק שנתינת הדם נוהגת לדורות.
