לימוד לפרשת תצווה התשפ”ד

ר’ אלעזר סיימון

בפרשת השבוע שלנו ה’ מצווה את משה על מינויו ומשיחתו של אהרון לכהן גדול. לאחר פירוט בגדי הכהונה שמשה נדרש להכין, עוברת התורה לתאר את אופן הקדשתם של הכהנים ומשיחתם לעבודה. פרשייה זו נפתחת בפסוק הבא (שמות כט א) – 

“וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְקַדֵּשׁ אֹתָם–לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, וְאֵילִם שְׁנַיִם–תְּמִימִם…”

על פסוק זה מובא המדרש הבא – 

ד”א וזה הדבר, באיזה זכות היה אהרן נכנס לבית קדשי הקדשים…ר’ יצחק אומר זכות השבטים היתה נכנסת עמו שנאמר (שמות כט) וזה הדבר אשר תעשה להם, מנין זה י”ב, ואלו הן י”ב אבנים שהיו נתונות על לבו של אהרן ועליהם שמות השבטים (שמות רבה פרשה לח סימן ח)

המדרש מתעניין בשאלה: מה מאפשר לאהרון להיכנס אל קודש הקודשים? מעבר לאותו ריטואל הקדשה המתואר בפשט הפסוקים, מה האיכות או ההתנהגות שמקנה לו את היכולת למלא תפקיד כה רגיש ומסוכן?  

תשובתו של ר’ יצחק מתבססת על על הגימטריה של המילה ‘זה’ – שתים-עשרה, כמנין שבטי ישראל. זכות השבטים היא מה שמאפשר לכהן לעשות את עבודת הקודש. דהיינו, הכהן הגדול שואב את סמכותו מתוך העובדה שהוא נושא על לבו את הייצוגים של עם ישראל לגווניו, כפי שמובא מוקדם יותר בפרשה (שמות כח, כט):

“…וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד”

הכניסה עם זכרון השבטים היא אם כן, לפי ר’ יצחק, תנאי מהותי לכניסה אל הקודש. אולם אם נחזור אחורה לתיאור בגדי הכהן הגדול, נראה שיש מרכיב נוסף המוצג כתנאי המאפשר לשרוד את הכניסה אל הקודש (שם לג-לו)- 

“וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב…וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה’ וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת“

על שולי המעיל של הכהן תלויים פעמונים. הפעמונים הללו צריכים להשמיע קול בכניסתו וביציאתו אל הקודש. מפשט הפסוק עולה שאם תנאי זה לא התמלא, אם הפעמונים לא צלצלו, הכהן מסתכן במיתה. מדוע חשובה כל-כך השמעת הקול? 

המפרשים התחבטו בשאלה זו. רש”י טען שהאזהרה “ולא ימות” מתייחסת באופן כללי להחסרת אחד מפרטי הלבוש של הכהן הגדול. הרמב”ן הסביר שתפקיד הקול להתריע כהנים אחרים ולאפשר להם לפנות את השטח כדי לקיים את הציווי המופיע בפרשת אחרי מות “וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ” (ויקרא טז יז). 

אולם ניתן להציע שהפעמונים – שבעים ושנים במספר לפי חז”ל (בזבחים פח ע”ב) – מייצגים את קולות האנשים ששלחו אותו לשם. קולותיהם של בעלי המלאכה שיצרו את הפעמונים ותפרו אותם למעיל, קולותיהם של אלו השרים בתודה, זועקים בתפילה או מתחננים למחילה. כל הקולות של כל עם ישראל. במובן זה משרתים הפעמונים מטרה דומה לזו שמשרת החושן, אלא שיש בה שלב נוסף: אין זה מספיק שהכהן נושא את זכרון שנים-עשר השבטים על ליבו. עליו להביא את הקול שלהם פנימה עמו, לשמוע אותו מהדהד ומפלח את הדממה המקדשית בזמן שהוא משרת בקודש. 

השבוע מתקיימות הבחירות לרשות המקומית בירושלים וברשויות מקומיות נוספות. האחריות הכבדה לאופיה של הנהגת העיר והרשות מונחת על כתפי כל אחת ואחד מאיתנו. האחריות הזאת היא לא רק “אחריות אזרחית”. היא אחריות מהותית להשמיע קול הנותן למנהיגים שלנו את היכולת והסמכות לייצג ולשרת אותנו בעבודה הקשה וכבדת המשקל שהם מבקשים ליטול על עצמם. עלינו להשמיע את קולנו, ובעזרת השם בזכות כך נוכל – אנחנו והמנהיגים שלנו – לזכות לחיים, ברכה ושלום.