פרשת השבוע

ראה: מקום משלהם – מקום משלו

מחשבות על מקומו של המקום

חלק גדול מספר דברים מוקדש לעיון חוזר בתקופת המדבר, אולם אל עיון זה מצטרפת גם התבוננות קדימה – וחלק לא מבוטל מן הספר מוקדש אל החיים בארץ. כזהו גם פרק יב בספר דברים, הפותח את חלקו הארי של הספר, המוקדש לחוקים. אל החוקים מתלוות תובנות גם לגבי משמעות המעבר לארץ, למקום אחד ומסוים.

הכניסה לארץ משמעותית מסיבות רבות ושונות. אחת מהן, הנידונה בפרק שלפנינו, היא עצם הבחירה במקום. מעם נווד המצוי בתנועה מתמדת, הופכים ישראל לעם המקושר לאתר מסוים. זהו שינוי גדול בעבור ישראל, שלאורך קורותיו היה קשור למקומות שונים שהשפיעו על אופיו ועל תפקודו. במצרים היו ישראל העבדים של העם המקומי, במדבר היו הם נוודים שנעו ממקום למקום, אך נשאו עיניים כלפי מקום אחר. תקופת המדבר נצבעה כולה במטרת המסע – ההגעה לארץ ישראל.

מעניין לגלות שהמעבר לארץ משמעו היצמדות למקום אחד לא רק עבור ישראל, אלא גם עבור האל. כיצד מתואר מקום זה? מה מאפייניו של המקום האלוהי, ומהם מאפייני הקשר שבין אלוהים לאדם המתואר באמצעותו? האם נותר מקום לאלים אחרים במרחב החדש? נפנה לבדוק מה מספר לנו פרק יב בספר דברים על משמעות המעבר לארץ.

פתיחה

הפרק נפתח בהצהרה:

דברים יב:א
“אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן ה’ אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כָּל־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל־הָאֲדָמָֽה”. 1

אחרי הצהרתו הפותחת, משה אינו פונה מיד להצגת רשימת חוקים, אלא מצווה בפירוט, אולי כחוק ראשון, על עקירת מקומם של אלילים אחרים:

דברים יב:ב- ג
“אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּדוּן אֶֽת־כָּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם עַל־הֶהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן: וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבְּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא”

הצו הזה מעלה תהייה: האם משמעות הדברים היא שבארץ אין כלל מקום לאלוהים אחרים? האם המדבר כן סובל אלים שונים, בעוד “המקום” מתאפיין כסובלני פחות (במידה שבה ניתן לתת אפיון שכזה למקום)? האם הצו להרוס את מקומות העבודה של האלים האחרים נובע מן העובדה שהארץ היא מקומו של אלוהיהם של ישראל בלבד?

בחירת מקום עבור האל

האל, כאמור, בחר במקום עבור עמו, ואולם, בהתאם לאופיים הקבוע של היחסים שבין ישראל לאלוהיו, התמקמותם של ישראל באתר אחד מלווה בהגדרת אתר נקודתי עבור האל גם כן. הפסוקים המתארים את מקומו של האל למעשה מתארים את האל בוחר לעצמו מקום:

‘שם, ה
“כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה’ אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה.

ושוב בהמשך הפרק:

שם, יח
“כִּ֡י אִם־לִפְנֵי֩ ה’ אֱלֹהֶ֜יךָ תֹּאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר ה’ אֱלֹהֶיךָ֘ בּוֹ֒ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֖י אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְשָׂמַחְתָּ֗ לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ” 2

אלוהים הוא זה שבוחר לעצמו מקום, ובחירה זו מתרחשת בד בבד עם התמקמותם של ישראל בארצם. הבחירה בארץ ישראל היא הדדית, ונעשית עבור האל ועבור עמו כאחד. ישנה הטלת אחריות משותפת והדדית על האדם ועל האל במובן רחב יותר בהתייחס למקום. מצד אחד, האל הוא שבוחר את מקומם של ישראל כמו גם את מקומו הוא (“במקום אשר יבחר”), אך גם האדם נדרש לפעולות אקטיביות בהקשר זה: “לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה” (שם, ה’). האדם נדרש לדרוש את האל, לבקש אותו ולבוא אל המקום המוגדר כמקום האל.

במדרש עולה טענה כי האדם מעורב כבר בבחירת המקום עבור האל. המדרש התנאי ספרי על דברים קורא כך את הפסוק:

ספרי דברים פרשת ראה פיסקא סב (ה)
“כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיכם מכל שבטיכם”, דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר “לשכנו תדרשו ובאת שמה”: דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא”.

המדרש מבהיר כי ישנה אחריות אנושית למציאת מקום עבור האל. אף שזהו תחום שדורש התערבות אלוהית, אולי ישירה ואולי באמצעות נביא, הרי שבני האדם נתבעים להידרש למקום האל עוד לפני התערבות אלוהית זו.

מקום לכל

אחרי הצו להרוס את מקומות העבודה הזרה, פונים הפסוקים ומורים כי ישנם גם דברים שאין לעשות: “לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַה’ אֱלֹהֵיכֶֽם:” (ד), ושוב בהמשך הדברים: “לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כָּל־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו:” (ח). מושא הדברים איננו ברור בפסוקים. מה הדבר שאין לעשות? מה עושים במדבר ואין לעשות בארץ? ייתכן כי הפסוק הבא, שבו כבר עסקנו, מציע פרשנות לדברים: “כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה’אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה” (ה).

הדגש המרכזי בפסוק הוא שבארץ עובדים את אלוהים במקום אחד, דורשים את האלוהים במשכן קבוע; ישנו אתר אחד שבו בוחר האלוהים לשים את שמו. בניגוד למדבר, שם עבדו בני האדם את אלוהים במקומות שונים, בין אם באמצעות המשכן ובין אם לאו, הרי שבארץ ישנו אתר אשר דווקא בו בוחר האל עבור עצמו ועבור האנשים המחפשים לקיים עמו קשר.

אפיון מקומו של אלוהים בפרק נעשה בדרך של שלילה אקטיבית. כלומר, מתואר מקומם של אלים אחרים בד בבד עם צו לאבד מקומות אלו, ומתוך כך מתברר תיאור מקומו של אלוהים. אולם, מתוך הפסוקים גם עולה האפיון הבעייתי של מקומות העבודה זרה בארץ, וכך גם בזהירות יתירה מצטייר לו מבין השורות אפיון של מקום עבודה זרה שהארץ כן יכולה לקבל, להכין ולסבול:

שם, ב’ – ה’
“אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּדוּן אֶֽת־כָּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם עַל־הֶהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן: וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבְּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם … לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לה’ אֱלֹהֵיכֶֽם: כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה’ אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה:

הפסוקים מדגישים, מורים ומספרים כי בניגוד לעבודת האלילים הקיימת בארץ, עבודה הנמצאת תחת כל עץ רענן, בכל מקום וכך חסרת מקום, הרי שאלוהיהם של ישראל בארץ הוא בעל מקום. שמא כוונת הפסוק היא שבמדבר ‘איש הישר בעיניו יעשה’ בכל הנוגע למקום הקשר עם האל, ואילו במקום הנבחר בוחר האל במקום אחד כמקום העוגן למפגשים שבינו לבין בני האדם.

מתוך כך יש מקום להציע להבין את ניתוץ מצבות האלילים הפזורים ברחבי ארץ כנען כניתוצו של הפיזור. כנען היא ארץ של “מקום”, כביכול אין היא סובלת פיזור. ישראל מצווים להרוס את עבודת האלילים הרווחת בכל מקום, בכל עבר, ותחת כל עץ רענן.

מתוך קריאה זו, ניתן לשער כי גם עבודת אלילים יכולה להתקיים בארץ, אולם רק כל עוד היא מתקיימת ב’מקום’. קריאה זו מציע כי בארץ כנען, במקום, יש מקום לפולחנים שונים , גם עבור אנשים אחרים מישראל, אולם הדבר מתאפשר רק כל עוד יש גם להם מקום, אין יכולת לסבול פיזור שלהם ופיזור בכלל, אין קבלה של היותם רווחים בכל עבר.

לסיכום, ארץ כנען היא מקום עבור ישראל ויש בה מקום עבור האל. הפסוקים מלמדים כי למול האפשרות של ‘מקום’, אותה מייצגת ארץ כנען, נדחית חלופה לא של חוסר מקום אלא של פיזור – כל מקום. הארץ היא הזמנה עבור בני ישראל, עבור בני אדם, ועבור הקשר שבין אדם למקום: הזמנה לכינוס בניגוד להתפזרות, הזדמנות לאיחוד בניגוד להיות נפוץ. בפשט הפסוקים האל הוא שבוחר במקומו ואילו במדרשים ישראל הם שבוחרים במקומו של האל. אולי ישנה אחריות על ישראל לא רק כלפי מקום פולחנם, אלא למציאה ושימור של מקומות פולחנם של אחרים גם כן.

שבת שלום.

אבחנה העולה לכאורה מן הפסוק היא כי ישנם חוקים ומשפטים שצריך לשמור דווקא בארץ, לעומת מקומות אחרים. זהו דיון ארוך וסבוך, ולא נעסוק בו כעת.
קצרה יריעה זו מדיון מפורט בתפקידו של מקום זה. נציין רק כי הפסוקים מספרים כי אל מקום זה באים לדרוש את האל, לשם מביאים קרבנות, לשם מביאים מתנות, שם אוכלים ושם שמחים: “וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ ה’ אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לה’: וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֘ ה’ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ ….” (יא – יב וגם עוד קודם בפרק בפסוקים ו – ז).

ר׳ אביטל הוכשטיין

הר’ ד”ר אביטל הוכשטיין היא נשיאת מכון הדר בישראל. הדוקטורט שלה מתמקד בפרק השמיני של מסכת סנהדרין, פרק ‘בן סורר ומורה’, ומציג קריאה ספרותית בסוגיות הלכתיות המשלבת כלים ומודעות מעולם לימודי המגדר. אביטל לימדה במוסדות שונים ביניהם מכון שלום הרטמן שם הייתה עמיתת מחקר, ומכון פרדס – שם שימשה כראש תוכנית הכולל. יחד עם פרופ’ חנה ספראי חיברה את הספר ‘נשים בחוץ נשים בפנים: מקומן של נשים במדרש’ (ידיעות אחרונות, 2008). להסמכה זכתה מהרב דניאל לנדיס וכן מבית המדרש לרבנות ישראלית, ובנוסף היא ממקימי קהילת שירה חדשה בירושלים.