פרשת שופטים מתארת את המערך המדיני העתידי של עם ישראל לכשייכנס לארצו. זהו מערך המתאפיין בחופש כמעט מוחלט, כזה שבו ישנה התערבות רק במקרה של בעיה. לכאורה מדובר בתיאור אידילי, אך מי שמכיר את התורה ואת דרכה יבחין מיד כי בולטות בחסרונן דמויות חברתיות חלשות ומוחלשות – אשר באופן מפתיע אינן מוזכרות כלל לאורך הפרשה כולה. לא נמצאים כאן היתום והאלמנה, לא עניים ולא גרים, וגם לא מי שזקוקים לגואל. מה תפקידו של חֶסר זה דווקא בתיאור מערך חברתי ומדיני כה רחב?
נסקור כמה ממבני השלטון הנידונים על מנת לעמוד על מי שמוזכר ועל מי שאינו מוזכר בפרשה:
מערך בתי הדין
דברים יז, ח’
כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין־דָּ֨ם׀ לְדָ֜ם בֵּֽין־דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ:
פסוק זה מתייחס למצב שבו חסר ידע על מנת להגיע להכרעה משפטית. מתוך הצגת המקרה מתואר מערך בתי הדין:
דברים יז, ט-י
“וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט: וְעָשִׂ֗יתָ עַל־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן־הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר ה’ וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ:”
במערך זה, הקול הפוסק במקרה של אי בהירות הוא קולם של הכהנים, הלווים והשופטים הנמצאים במקום הנבחר. אין בפסוקים עיסוק במי שאינם יכולים להגיע למקום בשל מרחק, קושי הדרך, צרכי ביתם וכדומה. אין גם עיסוק בצדק או בצדקה, שעל פי רוב מוצגים כתחום עיסוקו של בית הדין. עם זאת, ישנו עיסוק בביצור מעמד התורה:
שם, י”א
“עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־ יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל:”
מלך
טיפוס הנהגה נוסף המוזכר בפרק הוא מלך. המלכתו נובעת מרצונו של העם:
שם, י”ד
“כִּֽי־תָבֹ֣א אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ה’ אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכָל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתָֽי”.
מתוך התיאור עולות הגבלות, כפי שהיינו מצפים מהנהגה אנושית תחת מלכות שמים:
שם, טו-יח
“שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ … רַק֘ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס … וְלֹ֤א יַרְבֶּה־לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה־לּ֖וֹ מְאֹֽד: וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֥י הַכֹּהֲנִ֖ים הַלְוִיִּֽם:”
אין תיאור של תחומי אחריותו של המלך כלפי עמו בכלל וכלפי החלשים שבעמו בפרט. שוב, הדאגה המרכזית של הפרק היא ביצור התורה כלפי פנים וכלפי חוץ:
שם, ט”ז – כ’
“מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֙יךָ֙ אִ֣ישׁ נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־אָחִ֖יךָ הֽוּא: … וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ … וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן־הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול …”
הנהגה דתית
בפרשה מתוארת גם הנהגה דתית, של נביא ושל אנשי הכהונה. כמו המלך, גם הנביא מתואר כמינוי בעקבות בקשת העם:
שם, טז-יח
“כְּכֹ֨ל אֲשֶׁר־שָׁאַ֜לְתָּ מֵעִ֨ם ה’ אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בְּחֹרֵ֔ב בְּי֥וֹם הַקָּהָ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֣א אֹסֵ֗ף לִשְׁמֹ֙עַ֙ אֶת־קוֹל֙ ה’ אֱלֹהָ֔י וְאֶת־הָאֵ֨שׁ הַגְּדֹלָ֥ה הַזֹּ֛את לֹֽא־אֶרְאֶ֥ה ע֖וֹד וְלֹ֥א אָמֽוּת: וַיֹּ֥אמֶר ה’ אֵלָ֑י הֵיטִ֖יבוּ אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ: נָבִ֨יא אָקִ֥ים לָהֶ֛ם מִקֶּ֥רֶב אֲחֵיהֶ֖ם כָּמ֑וֹךָ וְנָתַתִּ֤י דְבָרַי֙ בְּפִ֔יו וְדִבֶּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲצַוֶּֽנּוּ”.
תיאור הנביא אינו מתמקד בתחומי אחריותו כמנהיג, אלא בחיוב לשמוע לו ובאיסור המוטל עליו שלא להתרחב מעבר לדבר אלוהים, שוב עיסוק בביצור ושימור על גבולות:
שם, יט-כ
“וְהָיָ֗ה הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִשְׁמַע֙ אֶל־דְּבָרַ֔י אֲשֶׁ֥ר יְדַבֵּ֖ר בִּשְׁמִ֑י אָנֹכִ֖י אֶדְרֹ֥שׁ מֵעִמּֽוֹ: אַ֣ךְ הַנָּבִ֡יא אֲשֶׁ֣ר יָזִיד֩ לְדַבֵּ֨ר דָּבָ֜ר בִּשְׁמִ֗י אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־צִוִּיתִיו֙ לְדַבֵּ֔ר וַאֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔ר בְּשֵׁ֖ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וּמֵ֖ת הַנָּבִ֥יא הַהֽוּא“.
בנוסף מתוארים גם כהנים ולוויים – וגם תיאור זה נראה חסר. אין כלל תיאור של עבודת הכהנים והלוויים, והם גם אינם נזכרים בנשימה אחת עם אנשים אחרים הנמצאים במצב של נזקקות או תלות, כפי שקורה לא פעם במקומות אחרים (כמו למשל בתחילת ספר דברים: ובָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ” (דברים יד, כח)).
לעומת זאת, מוזכרים כאן הכהנים והלוויים במסגרת חובותיו של העם כלפיהם:
דברים יח, א’ – ה’
וְזֶ֡ה יִהְיֶה֩ מִשְׁפַּ֨ט הַכֹּהֲנִ֜ים מֵאֵ֥ת הָעָ֗ם מֵאֵ֛ת זֹבְחֵ֥י הַזֶּ֖בַח אִם־שׁ֣וֹר אִם־שֶׂ֑ה וְנָתַן֙ לַכֹּהֵ֔ן הַזְּרֹ֥עַ וְהַלְּחָיַ֖יִם וְהַקֵּבָֽה”
שוני יוצא דופן זה, בהקשר שבו מוצגים הלוויים, אומר דרשני והוא אולי גם מפתח למסר העולה מבין שורות הפסוקים, כפי שנראה להלן.
שופטים ושוטרים
בדומה ללוי, אחת הדוגמאות הצורמות ביותר לחסרונם של הגר, היתום והאלמנה ומי שהם מייצגים במערך החברתי כולו, הוא בהקשר של שוחד.
הפרשה פותחת בתיאור מערך הזרוע השלטונית, השופטת והמבצעת:
דברים טז, י”ח
“שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר ה’ אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖םמִשְׁפַּט־צֶֽדֶק”
הפסוקים, כדרכם בהקשרים כאלה, מזהירים מפני לקיחת שוחד: “לֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד” (שם טז, י”ט). אולם, במקומות רבים אחרים בתורה, האזהרה להימנע משוחד מלווה בשימת לב למי שחלשים ומוחלשים חברתית. כך למשל בספר שמות:
שמות כג, ח’ – ט’
“וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֙חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים: וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם”
וכך גם במקומות נוספים, שבהם אי לקיחת שוחד מתוארת כתכונה אלוהים שמלווה בשימת לב לחלשים ומוחלשים:
דברים י, י”ז – י”ח
“כִּ֚י ה’ אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַאֲדֹנֵ֖י הָאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹא־יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד: עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפַּ֥ט יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאֹהֵ֣ב גֵּ֔ר לָ֥תֶת ל֖וֹ לֶ֥חֶם וְשִׂמְלָֽה”
אולם, פרשתנו מציעה הקשר אחר לאזהרה:
שם טז, י”ט – כ’
“לֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם: צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ:
לפי פסוקי הפרשה, לקיחת השוחד תפגע בך, הלוקח; היא תסלף את תפיסת עולמך ותעוור אותך השופט. אמנם יש כאן דרישה לרדיפת צדק – אולם אין עיסוק בצדק כעניין חברתי, רחב, וכך גם אין עיסוק בהשלכות לקיחת השוחד על אחרים.
שם טז, י”ט – כ’
“לֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם: צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ:
לפי פסוקי הפרשה, לקיחת השוחד תפגע בך, הלוקח; היא תסלף את תפיסת עולמך ותעוור אותך השופט. אמנם יש כאן דרישה לרדיפת צדק – אולם אין עיסוק בצדק כעניין חברתי, רחב, וכך גם אין עיסוק בהשלכות לקיחת השוחד על אחרים.
אזהרתו של החסר
כיצד ניתן להבין את היעדרם של הגר, היתום והאלמנה מתיאור תחומי האחריות של המלך והשופט, ומתיאור הלוויים והכהנים? ההיעדר הזה זועק מתוך הפסוקים ומבקש להפנות את תשומת לבנו למי שחסרים, לגרום לנו להבחין בכך שמשהו בתיאור אינו שלם. המערך השלטוני אינו מושלם ללא שימת לב גם למי שנסיבות חייהם הפכו אותם לחלשים.
כיצד ניתן להבין את היעדרם של הגר, היתום והאלמנה מתיאואת מקומם של הגר, היתום והאלמנה, מקומם של העניים והזקוקים לגאולה, תופסות אזהרות מאזהרות שונות. הפרק רצוף אזהרות שלא לסור מן התורה ימין ושמאל, ובכל צעד ושעל לאורך הפרק ישנו איסור על עבודת אלילים לצד חוקים שמטרתם היא ביצור התורה; מערך בתי הדין מתואר כשומר גבול ולא כדואג לשקופים ולצדק, על המלך לכתוב תורה ולשומרה אך אין אזכורים של אחריותו הרחבה כלפי בני האדם שעליהם הוא מולך, וכך הלאה.
חסרונם של גורמי חברה מוחלשים לצד האזהרות התכופות בצורך לשמור על התלם ניצבים כתמרור אזהרה: כאשר עסוקים בהשוואה כלפי חוץ ובביצור גבולות כלפי פנים, עלול הדבר לתפוס את מקום העיסוק בצדקה ובצדק, וישנו חשש לעיוורון פנימי שמוביל בעצמו לסטייה מדרך הישר.
שבת שלום.
