סיומו של ספר במדבר מותיר אותנו עם השאלה מתי ובאיזה אופן לגיטימי לתת מחד ולהגביל מאידך חופש. אבני הבוחן הן שאלות כגון: מה מניע את הצורך או הרצון הנקודתי לנבדלות? מהם המרחבים שאותם מגבילים כתנאי למתן החופש והאם ההגבלות לגיטימיות? מה מניע את ההגבלה על החופש והאם תוצאת הדין האישי היא פרידה ושבר, או לחילופין שינוי בקולקטיב עצמו?

ספר במדבר מגיע לסיומו עם סצנה מפתיעה, לכאורה. אין בה פאתוס דרמטי של סיום, אין מבט אל העבר, וגם לא אמירה כלפי העתיד. בניגוד לכל הציפיות, ספר במדבר מסתיים בסיטואציה המתאפיינת בצרות עין והגבלת האחר. נדמה שהיא מונעת מפחד וחמדנות המובילים למניעת חופש והגבלת תנועה.

במדבר לו:א-ג

1וַֽיִּקְרְב֞וּ רָאשֵׁ֣י הָֽאָב֗וֹת לְמִשְׁפַּ֤חַת בְּנֵֽי־גִלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה מִֽמִּשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַֽיְדַבְּר֞וּ לִפְנֵ֤י מֹשֶׁה֙ וְלִפְנֵ֣י הַנְּשִׂאִ֔ים רָאשֵׁ֥י אָב֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: 2וַיֹּאמְר֗וּ אֶת־אֲדֹנִי֙ צִוָּ֣ה ה’ לָתֵ֨ת אֶת־הָאָ֧רֶץ בְּנַחֲלָ֛ה בְּגוֹרָ֖ל לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאדֹנִי֙ צֻוָּ֣ה בה’ לָתֵ֗ת אֶֽת־נַחֲלַ֛ת צְלָפְחָ֥ד אָחִ֖ינוּ לִבְנֹתָֽיו 3 וְ֠הָיוּ לְאֶחָ֞ד מִבְּנֵ֨י שִׁבְטֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לְנָשִׁים֒ וְנִגְרְעָ֤ה נַחֲלָתָן֙ מִנַּחֲלַ֣ת אֲבֹתֵ֔ינוּ וְנוֹסַ֕ף עַ֚ל נַחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִגֹּרַ֥ל נַחֲלָתֵ֖נוּ יִגָּרֵֽע.

הגברים בני שבט מנשה חוששים מהתקדים שקבעו בנות צלפחד, ומביעים חשש כי אם יינשאו הן לגברים שאינם משבט מנשה יעברו חלקים מנחלתן להיות בבעלות של שבט אחר. התגובה היא הטלת מגבלה על נשות שבט מנשה: הן תשאנה את מחיר החופש שאותו קבלו באמצעות הצרה של מרחב פעולה אחד שלהן:

במדבר לו:ה-ו

5וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־פִּ֥י ה’ לֵאמֹ֑ר כֵּ֛ן מַטֵּ֥ה בְנֵֽי־יוֹסֵ֖ף דֹּבְרִֽים: 6זֶ֣ה הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה ה’ לִבְנ֤וֹת צְלָפְחָד֙ לֵאמֹ֔ר לַטּ֥וֹב בְּעֵינֵיהֶ֖ם תִּהְיֶ֣ינָה לְנָשִׁ֑ים אַ֗ךְ לְמִשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אֲבִיהֶ֖ם תִּהְיֶ֥ינָה לְנָשִֽׁים

משה מגביל את מרחב הבחירה בבני זוג של בנות צלפחד, הן תוכלנה להינשא רק לבני השבט שממנו באו.

קריאה א’

כקוראת מודרנית אני שומעת מבין השורות קולות בהלה, הנשמעים לא אחת גם בעידן המודרני סביב סוגיות של מתן שוויון מעמדי לנשים: מה יקרה לנחלה שלנו, שואלים בני שבט מנשה, ושאלתם העתיקה מהדהדת שאלות עכשוויות הנשמעות גם במרחב הציבורי שלנו: מי יטפל כעת בבית? מי ישמור על הילדים? אכן, שוויון מגדרי דורש לא רק שינוי בתפקידן והתנהלותן של נשים, אלא דוחף לשינוי של המערך החברתי בכלל. הוא מאלץ חשיבה מחודשת על אופן חלוקת התפקידים כולם.

כך ניתן להבין גם את פנייתם של הגברים בני שבט מנשה אל משה. לאחר תקדים בנות צלפחד ורוח השוויון שעולה ממנו, מבינים בני מנשה שלא מדובר רק בעניין פרטי וחד-פעמי, וכן לא מדובר בעניין שנוגע לנשים בלבד. שינוי במעמדן של בנות צלפחד, ובעקבותיו אולי של כל אישה שתימצא בעתיד בסיטואציה דומה, הוא למעשה שינוי רחב ועמוק, הנוגע לכל הפרטים בחברה.

קריאה ב’

ניתן לשמוע את שאלת בני שבט מנשה בתוך הקשר רחב יותר, הקשרם של הפרקים האחרונים בספר במדבר. מתוך ההתרחשויות השונות לאורך הספר עולה שוב ושוב שאלת האיזון העדין שבין חופש לאחריות, בין אוטונומיה לבין ערבות הדדית. מבין הפסוקים מהדהד ניסיון ללכת על חבל דק בין מתן חופש לפרט לבין הגבלתו.

כך למשל ניכר עם בקשתם של בני השבטים ראובן, גד וחצי שבט מנשה, בקשתם להתיישב בעברו השני של הירדן ולא להיכנס עם שאר בני ישראל אל הארץ המובטחת:

במדבר לא:א-ה

1וּמִקְנֶ֣ה׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה: 2וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר: … 4הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה ה’ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה: 5וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־ הַיַּרְדֵּֽן:

זוהי בקשה קיצונית, שמשמעותה התנתקות משאר העם וויתור על הגשמת מה שסומן כמטרתו של מסע בן ארבעים שנה.

באופן מפתיע אולי, אנו עדים לניסיון להיענות לבקשה בחיוב, לתת לאנשים לבחור את מקום מגוריהם גם מחוץ לארץ.

כיצד ניתן להבין היענות חיובית זו ומה יש בה ללמד על בנות צלפחד? ישנם שני עוגנים לבקשה של בני שניים וחצי השבטים שיש בהם להאיר על ההיענות החיובית לבקשתם. ראשית, ישנה הכרה בכך שבני אדם הם שונים ועל כן שהציפייה לזהות או אחידות איננה ריאלית ואף אינה צודקת, שכן בקשתם של בני שניים וחצי השבטים נובעת מייחוד ושוני שיש בהם: “הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה ה’ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה” (במדבר לב:ד). מבין שורות בקשתם של בני שניים וחצי השבטים עולה טענה כי טעות היא לדרוש אחידות, ולהבין שוויון כמחיקת ייחוד.

ואולם, לצד ההכרה בשונות ומתן החירות, נדרשים בני שניים וחצי השבטים גם לאחריות כלפי הכלל. כלומר, מניע אפשרי למענה שלילי לבקשתם של בני שניים וחצי השבטים הוא דאגה שמשמעות בקשתם היא חוסר קבלה של מטרות הכלל וערכיו. דאגה זו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה ברמה הפסיכולוגית, בדבריו של משה:

במדבר לב:ז,יד

7וְלָ֣מָּה (תנואון) תְנִיא֔וּן אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם ה’: … 14וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן ה’ אֶל־ יִשְׂרָאֵֽל:

קבלת האישור המיוחל מותנת בהבהרה מצד בני שניים וחצי השבטים שבקשתם לנבדלות אין משמעותה פירוד. הם מצהירים כי למרות הריחוק הפיזי, הם ממשיכים להיות שותפים רעיונית ומעשית למטרות הכלל, ואינם מתנערים מאחריות או ערבות . “17וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם …18לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ” (במדבר לב:יז-יח).

בני שניים וחצי השבטים מקבלים את החופש שאליו שאפו, אך הדבר  נעשה במסגרת מגבלות שאינן משחררות אותם מהקשר אל הכלל.

וחזרה לבנות צלפחד

בני שניים וחצי השבטים מבקשים לצאת מן הקולקטיב. במובן מסוים, גם בנות צלפחד יוצאות מן הקולקטיב ומבקשות להיות יוצאות דופן. בשני המקרים מוגשת בקשה לדין אישי, למתן אישור להתנהלות חופשית השונהמן ההתנהלות בתלם. בשני המקרים הבקשה נשענת על שימת לב לייחוד, גם אם מדובר במיעוט שהוא יותר מקומץ מקרי (שניים וחצי שבטים או נשים למשפחות בהן יש בנות בלבד). בשני המקרים הבקשה נענית בחיוב – אם כי מושמות הגבלות על החופש של הפרטים.

אולם, המקרים גם שונים: החשש ממתן חופש לבנות צלפחד מונע, כך נדמה, מחשש להפסד ממוני בעוד החשש ממתן חופש לבני שניים וחצי השבטים מונע מחשש למפלתו של פרויקט לאומי, ואולי הפרוייקט הלאומי בה”א הידיעה; ובנוסף, ההגבלה על בנות צלפחד היא קבועה, וקשורה במעמד אישי, בעוד ההגבלה על בני שנים וחצי השבטים היא זמנית בלבד; ועוד.

אם כן, כשפרט בחברה מבקש לו שונות או חופש, אם ישנו נתק בין הפרט לערכי החברה ומטרותיה, יתכן והבקשה היא חלק מתהליך פירוד וניתוק, ואולם, אם הפרט מזדהה עם הקהילה שממנה הוא מבקש לסטות, והקהילה נותנת לו את מבוקשו – לא רק שהשונות הופכת למוכרת אלא שבתהליך הקבלה משתנה הקהילה עצמה.

***

מתוך התנהלותו של משה במקרים הללו, אנו למדים על השיקולים שיש לבחון כאשר פוסקים דין אישי לפרט או קבוצה בחברה: ראשית, ספר במדבר מזכיר לנו כי לכל החלטה כזו יש משמעות חברתית מרחיקת לכת, גם אם בתחילה הדברים לא נראים כך. פרט או קבוצה הנוהגים אחרת מן התלם משפיעים על התלם כולו. שנית, הפסוקים מזכירים לנו כי על אף ההשלכות הללו והחששות שהן מעוררות, לא צריך לחשוש ממתן מרחב תמרון ובחירה לפרטים או קבוצות. בני אדם הם שונים זה מזה והנסיבות משתנות כל העת, ויש מקום להתייחס להבדלים אלו במערך החברתי. לבסוף, הם מלמדים אותנו על הצורך לאזן בין השיקולים השונים באופן שיאפשר לרוב ולמיעוט לחיות אלו בצד אלו באופן המקיים חופש וגם ערבות ואחריות הדדיים.