דמויות שונות פעמים רבות מייצגות קולות שונים, קולות שכולם נשמרים במקהלת המסורת היהודית על שלל גווניה ובתוך המקורות עצמם. דמויות אלו פשוט באופן התנהלותן מייצגות עמדה אחרת, אפשרות שלא מיושמת על ידי הגיבורים, וכך בעדינות ובמסירות מבקרות אותם. האיש העדולמי, חירה, הוא דמות שכזו.
פרשתנו מספרת את סיפור יהודה ותמר. בעוד תמר נתפסת כמי שעומדת בפני שתי אפשרויות בקשר שלה עם יהודה: בגידה או הקרבה- תפיסה שמתחדדת עם קריאתם של חכמים את הפרק- הרי שדמות נוספת, דמות שולית ומוכרת פחות, האיש העדולמי, מציגה אפשרות אחרת ביחס לביטוייה האפשריים של נאמנות.
סיפור תמר ויהודה נפתח בפסוק בן שני חלקים: “וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה:” (בראשית, לח, א’). משמעות אזכורו של האיש העדולמי תמוהה. אולם, קריאה של הפרק מלמדת כי האיש העדולמי מיצג עמדה ביחס לנאמנות, עמדה שמתבהרת בהשוואה לתמר ויהודה.
נקרא את הפרק המתמקד ביהודה, תמר והאיש העדולמי, תוך בחינת טיבן של נאמנות ומסירות:
יהודה
יהודה מגיע למקום חדש ויוצר קשרים במקום – נוטה לחירה: “וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה” (א’). יש המפרשים זאת כקשר של מסחר, ויש שרואים בפסוק זה התקרבות פיזית פשוטה בין השניים. לאחר מכן, מוסיף יהודה וקושר קשר נוסף: “וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ” (ב’). כעבור שנים רבות, בעת שהיה יהודה כבר אב לילדים, נפטר ער בנו הבכור. ער היה נשוי לתמר, ויהודה מוצא עצמו נדרש לבטא את נאמנותו לכלתו ולבנו גם יחד, בישומו של דין הייבום: “וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ” (ח’). אולם, גם בנו השני נפטר, ולאחר מות נוסף זה מרגיש יהודה שעליו לבחור בין שתי הנאמנויות – בין זו שכלפי תמר לבין זו שכלפי בנו. יהודה בוחר בנאמנות לבנו. מלשון הסיפור ניכר שיהודה לא מסוגל לדמיין שישנה דרך עבורו להישאר נאמן ומסור לשתי הדמויות גם יחד: “וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ: (י”א). השקר לתמר, חוסר השיתוף בדאגותיו (“פן ימות”), והשילוח שלה לבית הוריה הם כולם ביטויים לכך שיהודה חש שעליו לבחור, שאיננו מסוגל להיות נאמן לבנו ולתמר גם יחד.
תמר
על רקע תיאור זה, אין אולי פלא רב בשקרים ובכזבים המושמעים בפרק גם מצד תמר כלפי חמיה יהודה: “וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה…וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ” (י”ד – ט”ו). למעשה, בין תמר ליהודה ישנו נתק, שניכר בסיפור המעשה בכמה נקודות. ביניהן, העובדה שיהודה אינו מעדכן את תמר היכן הוא נמצא, אלא “וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ” (י”ג), הצעיף המכסה את פניה וחוסר ההכרות של יהודה אותה. בנוסף, תמר מצידה לא שואלת את יהודה לגבי שלה ומועד חתונתה אתו, ויהודה לא מעדכן את תמר בדבר. הסקת המסקנות נשארת בליבה: “כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה” (י”ד).
נפנה להמשך סיפור: כמו שנטה יהודה לאיש העדולמי, כך נוטה יהודה גם אל תמר, אלא שהפעם אין הוא מכיר את נמען ההטיה. “וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא” (ט”ז). בניגוד ל”ויט” הפותח את הפרק, שם נמסר שמו של נמען ההטיה- חירה, כאן מובהרת העובדה שיהודה “לא ידע”. ההשוואה הספרותית הנוצרת באמצעות שיתוף המילה ‘ויט’ יוצרת אצל הקוראים צרימה שכן נסיבות והשלכות ההטיה כה שונות, ואולי גם משקפת משהו מן המתרחש בליבה של תמר, היושבת בית הוריה בבגדי אלמנותה במקום עם שלה. לעומת זאת, לגבי יהודה ניתן לשער כי הוא סבר שהוא נכנס לאפיזודה רגעית וחולפת.
נשוב לתמר. לכתחילה, ניתן היה לפרש את התנהגותה כחוסר נאמנות בעליל כלפי יהודה. במקום לתת בו אמון ולסמוך שהוא ידאג לה, היא בוחרת לפתות אותו במרמה וכך להרות. אולם, התנהגותה בהמשך הפרק מאירה אותה באור אחר. כשנחשפת עובדת הריונה של תמר מצוה יהודה להוציא אותה להורג בשרפה. לכאורה, תמר ניצבת בפני שתי אפשרויות: בגידה ביהודה תוך חשיפת זהותו (וכך הימנעות משריפה, ואולי שמירה על נאמנות אישית, לעצמה), או נאמנות ליהודה באמצעות שמירת זהותו חסויה. תמר בוחרת בנאמנות ליהודה. היא בוחרת שלא לחשוף בפומבי את זהותו, אלא להשאיר לו את אפשרות לקיחת האחריות ,בעוד שהיא מסתכנת בהוצאה לשרפה.
במסורת חכמי התלמוד, צולחת תמר את ניסיון הבחירה שבין בגידה לנאמנות והופכת להיות סמל ומודל להתנהגות ראויה:
תלמוד בבלי בבא מציעא דף נט עמוד א’
נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנא לן (מנין אנו לומדים זאת)? מתמר. דכתיב (כמו שכתוב) “‘היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה”.
הקריאה התלמודית את דמותה של תמר מכווינה את קוראיה למתח ההחלטה שבפניה היא עומדת. שם, ברגעי השיא של הסיפור, מקבלת תמר את ההחלטה הנכונה, החלטה של נאמנות ומסירות.
נאמנותו של חירה
חירה, דמות שולית המופיעה רק בפרק זה, מייצג טיפוס נאמנות אחר. נאמנותו מתבטאת באורך נשימה, בדבקות, בהתמסרות, וביחד. הוא מופיע כאמור בתחילת הפרק כשיהודה נוטה אליו, ופעם שניה אחרי מות אשת יהודה ובפעם שלישית כשהוא נשלח על ידי יהודה לשלם לקדשה, אשר אנו הקוראים יודעים שהיא תמר, לשלם לה את אתנן גדי העזים ולהשיב את ערבונו מידה:
“וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה…וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה” (י”ב: כ’). שלוש הנקודות שבהן מוזכר חירה, הן נקודות זמן לא פשוטות עבור יהודה: בעוזבו את אחיו, עם מות אשתו, ולקראת משימה (ואולי אתגר) של תשלום לקדשה אשר מחזיקה בידיה את המקבילות לתעודות הזהות שלו. חירה מלווה את יהודה במשך שנים רבות, מיום הגיעו לעדולם כרווק, ועד למות אשתו ונישואי ילדיו ואפילו מותם. הוא דבק ביהודה בזמנים הקשים, ונירתם לסייע לו בפתרון בעיותיו. כך למשל, משראה כי הקדשה אליה נשלח איננה, מנסה חירם למצוא אותה ולטכס ביחד עם יהודה עצה, פתרון למצב הסבוך אליו נקלע:” וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה:וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ” (כ”ב – כ”ג). מה שמרגש בדו-שיח הזה, הוא דווקא מה שלא נאמר בו. יהודה, כך משתמע מבין הפסוקים, שיתף את האיש העדולמי במפגש שלו עם הקדשה, והם דנים ביניהם באופן פתוח בבושה ליהודה הקיימת אולי בהווה וזו העלולה להיגרם לו בעתיד מהסיטואציה. יהודה חושש מכך שיתגלה דבר הליכתו אל הקדשה, הוא חושש מן הבושה והבוז שיחושו אנשים כלפיו. הדבר מודגש בפירושו של רש”י על אתר לפסוק כ”ג: “פן נהיה לבוז – אם תבקשנה עוד יתפרסם הדבר ויהיה גנאי”. אולם עם חירה יהודה פתוח וכנה, יש לו בו אמון מלא. הקשר ביניהם חף מדרמה או מצורך בבחירה קיצונית שיש בה מן ההקרבה. שורים ביניהם פתיחות, אמון, מסירות ואורך זמן.
אחד המדרשים בבראשית רבה מכנה את חירה ‘אוהב’: ” ‘ויט עד איש עדלמי ושמו חירה’ רבנין אמרין [החכמים אומרים]… למוד היה האיש הזה להיות אוהב לשבט הזה” (בראשית רבה <תיאודור- אלבק> פרשת וישב פרשה פה א). ואולי טוען המדרש, כי אלו מאפיינים של קשר אוהב ומסור: אורך רוח, פתיחות, שהות יחד, ולא מבחני נאמנות של הקרבה דרמטית ודיכוטומית בהם נדרש אדם לבחור בין נאמנות ל’אני’ לבין נאמנות ל’אתה’.
הפרק אם כן מציג שני מודלים של נאמנות: תמר בקשר שלה עם יהודה מייצגת את האחד וחירה בקשר שלו עם יהודה מייצג את השני. האחד מתאפיין בשתיקה, במהלכים חד צדדים, ריחוק על אף ואולי לשם נאמנות ובהידרשות לבחירות דרמטיות והצגות פומביות של מסירות. השני מתאפיין בהעדרה של בושה, בפתיחות, בשיח, ואפילו בחשיפה של פגיעות.
ולוואי ולא נמצא עצמנו במבחני נאמנות כתמר, ושניזכה לרעים כחירה.
