תקופה ממושכת שומר יוסף על זהותו חסויה מפני אחיו ונדמה שלשם כך נדרשות לו לעתים תעצומות נפש וכוחות התגברות. אלו באים לידי ביטוי בפסוקים בשני פעלים: בכי והתאפקות. עיון בפסוקים מלמד שישנה תנועה מתמשכת והולכת מבכי לבכי והתאפקות ומשם לחוסר התאפקות הבאה לידי ביטוי גם היא בבכי. מדוע חושף יוסף את זהותו בפרשתנו ומפסיק להתאפק?
מקובל לחשוב שהאחים עמדו במבחן שהציב להם יוסף ומשהוא מרגיש בטוח שהם השתנו הוא חושף את זהותו. אולם לעניות דעתי דווקא אכזבה מתמשכת היא שמובילה את יוסף לחשוף את זהותו. מבחני הזמן והרמייה של יוסף לא העידו על שינוי שחל באחיו. יוסף חושף עצמו משום שהוא מבין שאכזבתו לא תיפטר מאחורי זהות בדויה וחלקית.
אסקור את נקודות האכזבה, הבכי וההתאפקות המובילות למפגש המכריע המתקיים בפרשתנו:
הבכי הראשון של יוסף המתואר בפסוקים מתרחש בביקור הראשון של אחי יוסף במצרים. לכתחילה אנו פוגשים ביוסף כאיש קשה ונוקשה ואין רושם שהוא על סף חשיפת זהותו לאחיו: “וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל: וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ: …וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם” (שם מב, ז’ – ט’). לנוכח חשדותיו המדומים של יוסף כנגד אחיו מצווה הוא על כל האחים להישאר במאסר במצרים בזמן שאחד מהם ילך להביא את בנימין. כעבור מספר ימים הוא משנה את דעתו ומותיר רק אחד מהם במאסר 1, את שמעון, בזמן שהאחרים שבים לביתם, עם צו שלא לחזור בלא בנימין.
שיחה המתקיימת בין האחים ברגע דרמטי זה היא הרקע לבכי הראשון המתואר של יוסף: “וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים׀ אֲנַחְנוּ֘ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת: וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־ דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ: וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם: וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ” (שם, כ”א -כ”ד). במבט ראשון נדמה שהמניע לבכי הוא אמירת האחים: “אבל אשמים אנחנו” על מעשיהם כלפיו, רגע בו הם לוקחים אחריות על שאירע לו 2. אולם, קריאה קשובה מראה שהבכי מגיע דווקא אחרי דברי ראובן, שהם דברי האשמה ולא אחריות, דברי תוכחה ולא סליחה או חרטה: “הלא אמרתי אליכם לאמור וכו'”. דמעותיו של יוסף מגיעות דווקא מתוך ייאוש ואכזבה מאחיו שאינם לוקחים אחריות על מעשיהם.
בסצנה זו אין מתוארת התאפקות. כנראה שיוסף לא היה מונע לחשוף לפני אחיו את זהותו במפגש ראשון זה.
הבכי השני מתרחש במפגש עם האחים כשבקרבם גם בנימין, והפעם מתוארת גם התאפקות: “וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֘ בֶּן־אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י …: וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה: וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק…:” (שם מג כ”ט – ל”א). יוסף מוצף ברגשות רחמים כלפי אחיו, כלפי בנימין. נדמה שיוסף עדיין לא סומך על אחיו ולכן כשהוא רואה את אחיו “בן אמו” הוא חושש שהאחים בני אביו ינהגו בבנימין כמו שנהגו בו, ומתמלא רחמים כלפיו. 3
דרשה קצרה הנמצאת בפסיקתא זוטרתא (אוסף דרשני שנכתב סביב המאות ה11-12), מסבירה את הקשר שבין הצפה רגשית לבין בכי: “ויבקש לבכות” (בראשית מג, ל’) – מלמד שהבכייה מכבה גחלי הלב”. יוסף מצליח בפעם שנייה זו להתאפק; אולי הבכי אכן מרגיע את גאות רגשותיו וכנראה שהרחמים כלפי בנימין אינם מספיקים כמניע לחשיפה. אולם בפעם השלישית שבה מתואר יוסף בוכה, זו המופיעה בפרשתנו, קודמת לבכי חוסר התאפקות: “ולא יכול יוסף להתאפק… ויתן את קולו בבכי” (שם מה, א’). מדוע יוסף לא מתאפק?
הרקע לחוסר ההתאפקות הוא נאום של יהודה. מה אומר יהודה וכיצד ניתן להבין את חוסר ההתאפקות של יוסף בעקבות נאומו?
מקובל, כאמור, לראות בנאום רגע שבו יהודה עומד במבחניו של יוסף. לכאורה לוקח יהודה אחריות על בנימין אחיו בן רחל. הדבר ניכר לקראת סוף נאומו של יהודה שם יהודה לוקח אחריות מליאה על בנימין, ומסביר ליוסף: “כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים: וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו: כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי” (שם, י”ח – ל”ד). אולם,למעשה, יהודה לא מציג נאמנות כלפי בנימין באשר הוא אחיו אלא פחד מפני אי קיום הבטחה, הבטחה לאביו. כך, נדמה שיוסף שוב מוצא עצמו מאוכזב למול אחיו ומתוך כך בוחר לחשוף את זהותו.
הלכה מהלכות תשובה של הרמב”ם מעצימה קריאה זו של הדברים, לפיה אין בדברי יהודה עדות לשינוי, ובעקבות זאת מבין יוסף שאין סיכוי למחילה וסליחה מבלי שהוא יחשוף את זהותו. אמנם אין ערבון שתבוא הקלה וסליחה גם אחרי שהוא ייחשף – אבל אין סיכוי לאלו מבלי שהוא ייחשף.
הרמב”ם בהלכות תשובה מסביר: “כל המצוות שבתורה …אם עבר אדם על אחת מהן, …כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות …”(רמב”ם הלכות תשובה פרק א הלכה א). וממשיך הרמב”ם ואומר: “איזו היא תשובה גמורה–זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה…” (שם פרק ב הלכה א). תשובה גמורה אפשרית רק בהישנותן של נסיבות זהות. אולי הדבר נכון לא רק מבחינת חווייתו של החוטא אלא גם מבחינת חווייתו של מושא החטא.
נשוב ליוסף: הישנות נסיבות, סליחה ומחילה כל אלו אינם בגדר האפשר מבלי שיוסף ייקח את הסיכון ויחשוף את זהותו. חסרונו של יוסף צורם בנאומו של יהודה. יתרה מזו, במהלך נאומו משבח יהודה את יוסף שוב ושוב. לכאורה חווית השבח מאת אח שכה התנכר ליוסף היא שמרגשת את יוסף עד לכדי חוסר יכולת להתאפקות ודמעות. 4 אולם השבח נאמר על ידי יהודה כשזה אינו מזהה את יוסף, אינו מזהה את מושא שבחיו, אינו מכיר אותו ואינו עומד על הקשר שיש לו אליו – הרי זהו אחיו! המילים ‘עבדיך’ ו’אדוני’ שבות בנאום שוב ושוב, וכל אזכור שלהן מרחיק את יהודה מיוסף אחיו: “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה. יט אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר וכו'” (שם, מד, י”ח – ל”ד). יהודה ניגש אל שליט מצרים ולא אל אחיו אותו מכר כנער אל שיירת רוכלים.
שמא לבו של יוסף נשבר ואין הוא יכול יותר להתאפק משום שהוא הוא ‘יוסף’ חסר לגמרי מנאומו של יהודה. אולי דווקא דבריו המנוכרים של יהודה מבהירים ליוסף שהאכזבה המתמשכת והולכת שהוא מרגיש תימשך כל עוד הוא יעמוד בהסתרת זהותו מאחיו. אמנם אין כל ערבון שתיווצר קירבה ואחווה עם חשיפת העובדה שיוסף הוא גם אחיהם אותו מכרו, ולא רק מושיעם מקור האוכל בשנות הרעב. אולם גם אין סיכוי לתיקון ולקשר כל עוד טיבם המלא של השברים והנתקים נסתר.
“ויגש אליו יהודה… ולא יכול יוסף להתאפק”. כל עוד ממשיך יהודה לגשת אל שליט מצרים ולא ‘אליו’ אל יוסף, אל אחיו, יוסף נשאר מאוכזב ולא מסופק, ולכן אין יוסף יכול להתאפק עוד.
יוסף מלמד שקשר דורש היחשפות, כל עוד אנו משאירים על עצמנו מסווה יישארו קשרינו לא מספקים. מעשה של גילוי דורש אומץ אולם הוא הכרחי בדרך לקשר שיש בו נחת רוח וסיפוק.
ולוואי ונזכה גם אנו לאומץ שבחשיפה ולפרות הקשרים שבעקבותיה.
- הפסוקים מספקים סיבה לשינוי דעתו: “את האלוהים אני ירא” (פסוק י”ח), הקשר שבין המעבר מהשארת האחים כולם להשארת אח אחד בלבד לבין יראה זו הוא נושא לדיון נוסף ואחר.
- ייתכן עוד כי אמירתם המליאה יותר: “אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו” הביאה את יוסף להיזכרות כואבת ברגעי האימה בין פחד מוות לחוסר הודאות שהובילה למכירה, וזיכרונות אלו הם שמביאים את יוסף לדמעות.
- יש פרשנים המתארים זאת כדמעות של הקלה.
- ואולי התגשמותן של החלומות.
