For English click here
תרגום: עליזה רז-מלצר
פרשת ויגש בולטת בפער שבינה לבין ההפטרה המתלווה אליה אשר סותרת למעשה את הסיפור המקראי. אני מאמין שהפרשה והפטרתה מלמדות אותנו שיעור בהיסטוריה, עם דמיון רב כל כך לתקופתנו שמתעורר צורך לעיין בדחיפות בסיפורים המנוגדים ובמסרים שהם מעבירים, כדי למנוע קרע בעם היהודי בן זמננו.
בתחילה מתארת הפרשה את הפשע שהביא להתרסקות משפחתו של יעקב. אֶחיו של יוסף רתחו על היחס המועדף שגילה יעקב לרחל, והם חשים פגועים ומלאי זעם על היחס המועדף שהוא נותן לבנה הבכור. כשיוסף מתפאר במסרים שקיבל מאלוהים המעידים על כך שהוא עתיד לשלוט בהם, הזעם הופך לשנאה, ובסופו של דבר, כשיוסף מבקר את אחיו בשדות הם גומרים אומר להורגו. יהודה, המתחרה המרכזי של יוסף על תואר המנהיגות המשפחתית, משכנע את אֶחיו למכור אותו לעבדות במצרים במקום להמיתו.
היעלמותו של יוסף הורסת את יעקב. הפשע המוסווה אוזק את בני המשפחה בכבלים של שתיקה, אשמה וניכור, בצל היגון המתמשך של אביהם שמלקה את עצמו על כך ששלח את יוסף לבדו. הם אינם יכולים לנחם אותו ולא מסוגלים לספר לו את האמת.
יוסף עומד בהצלחה במעבר הקשה מחיים של ילד מפונק ומועדף למצולות של עבדות אצל סריס זר. הוא שואב כוח ממכמני משאביו הפנימיים, מגיע לתפקידים בכירים בבית אדונו וגם שורד הטרדה מינית מאשת אדונו ובגידה. כשהוא מאבד את מעמדו ומושלך לבית הסוהר הוא לא נשבר, וגם שם הוא כל כך מועיל שהוא מקודם שוב ושוב. במפנה פתאומי, יוסף פותר את חלומות המלך לאחר שכשלו בכך יועציו וחרטומיו, חוזה במדויק רעב עתידי והוגה תכנית פעולה שתמנע רעב בארץ. מכבלי בית האסורים הוא ממונה משנה למלך, יוסף מנהל מבצע איסוף תבואה עתיר ממדים אשר מכלכל את האומה המצרית ואת שכנותיה.
האמונה הפנימית של יוסף – שאלוהים בחר בו לגאול את ארץ מצרים – מעוררת התפעלות, והיא שאיפשרה לו להעפיל לראש פירמידת הכוח בדעה צלולה ובלי לסור מדרכו (בראשית מה, 8-5). רק בממד אחד יוסף נותר פגום: הוא מתנכר למשפחתו ומתנתק מעברו. בכל שבע השנים בהן כיהן כוָוזִיר וכמשנה למלך מעולם לא ניסה ליצור קשר עם אביו האוהב וגם לא עם בני משפחתו בשנות הרעב הראשונות.
משפחתו של יעקב נסדקה לצמיתות. כשיוסף פוגש את אחיו שבאו לקנות אוכל למשפחותיהם המורעבות הוא לא חומל עליהם ולא מתגעגע. הוא משחק ומתעלל בהם. אולי הוא רוצה לפגוש רק את אחיו המלא, בנימין, ממנו הופרד באכזריות לפני שנים רבות, אך עם יתר אחיו הוא לא מעוניין להתפייס. מבחינתו, האחים שלו מתים, כפי שהוא מנמק את שם בכורו מנשה: “כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי [מלשון נשייה – שיכחה] אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִֽי” (בראשית מ”א, 41). יוסף מתכוון לראות את בנימין ואז לשחרר את אחיו לדרכם ושוב לא לראות אותם לעולם. אך סערת הרגשות שמעורר אצלו בנימין שולחת אותו להגות תכנית שתפליל את בנימין ותאפשר ליוסף להחזיק אותו במצרים.
ואז מתרחשת ההתרה המפתיעה. יהודה ניגש ישירות ליוסף ומאתר את המפתח היחיד ללבו הקפוא: תיאור שברון הלב המתמשך של יעקב שאף פעם לא הפסיק להתגעגע לבנו האהוב. יהודה מציע לחיות חיי עבדות במצרים במקום בנימין. במילים אחרות, יהודה כבר לא מגיב באלימות לאהבה הרכושנית של יעקב לבן הצעיר של רחל. הוא מוכן להקריב את חייו ובלבד שלא ישבור שוב את לב אביו.
החומה שסגרה על ליבו של יוסף מתערערת. הוא מוצף געגוע לאביו שאהב אותו יותר מכל. ברגע של צלילות, יוסף מבין שהמעשה האכזרי של אֶחיו איפשר לו לצמוח למעמד של מנהיג דגול. העובדה ששרד את הדחייה הפכה אותו מנרקיסיסט המרוכז בעצמו לאדם שמממש את עצמו ככלי בתכנית האלוהית להציל את מצרים מרעב כבד ואת משפחתו מחידלון. יוסף מתרגש עד דמעות ומבקש להעביר מסר לאביו ולבני משפחתו. הוא מביא אותם למצרים ומטפח אותם באהבה במהלך שנות הרעב ואחריהן. זהו סיפור מעודד השראה על איחוד כמעט ניסי של המשפחה המפורקת של יעקב ושיקומה עד לשלמות.
סיפור זה הוא כמעט טוב מכדי להיות אמיתי, ולמעשה, ההפטרה המתלווה לקריאת התורה מתארת עובדה עגומה: לסיפור הזה לא היה סוף טוב. היריבות נמשכה מתחת לפני השטח, כפי שניתן להבין מבליל הברכות והקללות שמברך יעקב את בניו השונים, ומכך שהאחים לא הפסיקו לחשוש מפני נקמה של יוסף אחרי מות אביהם (בראשית מ”ט; נ’, 26-15).
כשהתיישבו בני ישראל בארץ כנען חזרו לקנן ביניהם היריבויות השבטיות.[1] המאבק על העליונות ניטש באופן בולט בין שבט אפרים, בנו של יוסף, ליהודה. דוד המלך ושלמה בנו, צאצאים לשבט יהודה, הצליחו לתחזק אומה מאוחדת חרף העוינות שגילו כלפיהם שבט אפרים ובני בריתם.[2] אך רחבעם, בנו של שלמה, היה שליט חלש ובמשמרתו הממלכה נחצתה לשניים: ממלכת ישראל (המורכבת כמעט מכל עשרת השבטים) וממלכת יהודה (בעיקר יהודה, בנימין וחלק משבט לוי). הממלכות התחרו ביניהן ברמה הדתית וממלכת ישראל אף יצרה שני מוקדי פולחן, בבית אל ובדן, כדי למנוע עלייה לרגל לירושלים לשם פעילות דתית וקהילתית. למרבה הצער, לא היו אז באזור שליטים מספיק טובים שיצליחו לאחד את שתי הממלכות ולא נביאים מספיק מוצלחים לתקן את המעוות.
למרות שממלכת ישראל ידעה הפיכות רבות, ממצאים ארכיאולוגיים מוכיחים כי היא הייתה הכוח הגדול והדומיננטי יותר ויהודה שימשה לה תכופות ממלכה לוויינית. מציאות זו התרסקה כאשר האשורים כבשו את ארץ ישראל, הגלו את תושביה והמירו אותם בקבוצות אתניות אחרות.
כעבור למעלה ממאה שנים, האימפריה הבבלית החדשה כבשה את יהודה והגלתה את מרבית תושביה. אך בינתיים ממלכת יהודה חוותה התחדשויות דתיות חוזרות ונשנות – במיוחד בתגובה לחורבן ממלכת ישראל כתוצאה מקליטת קבוצה גדולה של פליטים אדוקים ביותר מממלכת ישראל, ואלה – בצד פעילות של הנביאים ורפורמות דתיות, הגדילו את כוחה הפנימי של תושבי ממלכת יהודה. לכן, כשהקיסרות הבבלית נפלה, חזרו למולדתם בני יהודה לאחר שהצליחו לשמר את זהותם הדתית. בניגוד לאותו חלק מישראל שחבר ליהודה, רוב אוכלוסיית ישראל לא באה במגע עם הפן הדתי של יהודה במשך מאות רבות של שנים, והיא נותרה חלשה ברמת הזהות הדתית וקהילה של הברית. למרבה הטרגדיה, עשרת שבטי ישראל התבוללו בין העמים וחלקם אבד בהיסטוריה היהודית. [3]
ההפטרה של פרשת ויגש מתארת חזון של יחזקאל המנבא מבבל למעלה ממאה שנה לאחר היעלמות ממלכת ישראל.[4] יחזקאל מקבל הוראה ליטול עץ ולכתוב עליו את המילים “לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו”. על עץ אחר הוא כותב “לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו”. האל מבטיח לאחד בין שני העצים – סמל לעם מאוחד המושב על כנו. קריאת ההפטרה שוברת את הלב כשמבינים את הכמיהה החז”לית העומדת מאחורי ההחלטה לחבר את חזון יחזקאל לפרשת השבוע. בניגוד ליהודה ב”ויגש”, במשך מאות שנים לא היה אף מנהיג פוליטי או נביא שאמר מילים מאחדות של אמונה ופיוס, מילים שעשויות היו להציל את ישראל או לכל הפחות להבטיח את המשך קיומו של העם גם בשנות הגלות. עד שהגיעו לתקופה שבה ניבא יחזקאל, אבדו עשרת השבטים לבלי שוב. הנביא מבטא כמיהה לאחדות ומקונן על כל ההזדמנויות שהוחמצו לאיחוד שני מרכזי היהדות ולהציל בכך את שניהם.
וזה המסר העכשווי העובר אלינו מן הפרשה והפטרתה. גם בתקופתנו קיימים שני מרכזים יהודיים בעולם – בישראל ובעולם. ושוב אחרי מאה שנות סולידריות וסיוע הדדי, הבדלים פוליטיים בשילוב מרחק גיאוגרפי והתרחקות דתית/תרבותית יוצרים קרע ביחסים. רבים מתייחסים לעניין בשלוות נפש וטוענים כי מגמות סוציולוגיות ותרבותיות יתמידו בהתפתחותם ואין לנו מה לעשות בנדון. אך פרשת השבוע וההפטרה הן אזהרה מפני חזרה על טעויות העבר. עלינו להשקיע מאמץ כביר לחיבור בין יהודי ישראל והעולם מתוך מחשבה מחודשת על העמקת האחדות ועל היכולת ללמוד זה עם זה וזה מזה.
אני מבקש לציין לשבח את ארגון הייעוד המשותף שלנו (Our Common Destiny), פרוייקט שהושק בשנת 2019 במטרה לקרב בין קהילות יהודיות באמצעות התמקדות בערכים משותפים. הפרוייקט מבוסס על מסמך רהוט של הצהרת כוונות (Declaration of Our Common Destiny) המגדיר את עקרונות היסוד שחיברו בין היהודים במשך דורות רבים. לאישור נוסח ההצהרה, הארגון ביצע מיקור חוץ במאמץ עולמי שכלל למעלה מ-130,000 יהודים מרחבי העולם. עלינו להיסמך על הצהרה זו ולהוסיף תבניות קבע קהילתיות שיקשרו בין ישראל לתפוצות ויבטיחו קשר חזק ליהדות העולם וערוץ יעיל לשיתוף בצרכים השונים של המרכזים.
אני מאמין שיהודי צפון אמריקה צריכים להרחיב את שורותיהם ולהשקיע בתכניות המפגישות את יהודי העולם באופן ישיר עם ישראלים. תכניות אלה יוצרות מאגר של יהודים שחוו את ישראל ממקור ראשון, החל מהאלפים שערכו ביקור של עשרה ימים במסגרת תכניות תגלית ועד לתכניות הלימודים הרבות המכוונות לצעירים בתקופת פסק זמן או בין תארים – וגם אלו שעבדו בעסקים ישראליים והתנדבו במוסדות ובקהילות בארץ. אנשים שנטלו חלק בתכניות הללו מפתחים יחסים עם ישראלים וחיבור לישראל כך שהם מסוגלים להכיל את החריגות והקונפליקטים ועדיין להישאר מחוברים עמוקות לישראל. גם מספר התכניות המזמינות ישראלים להכיר ולהבין יהודים מצפון אמריקה גדל משמעותית, ויש מקום לצמיחה נוספת כדי לגייס יותר ישראלים לחתור להיכרות עם המגוון העשיר של יהדות העולם ולהבליט בחינוך הישראלי את חשיבותה של העַמִיוּת היהודית. תכניות אלה מייצגות את מחויבותו של “אפרים” – כלומר, יהודי העולם – להישאר מאוחדים עם יהודי מדינת ישראל.
ובאותה נשימה, עם הרוחות הפוליטיות המשתנות בישראל ובארצות הברית, אני מקווה שישראל תנצל את ההזדמנות לסגת מכמה טעויות שעשתה בשנים האחרונות אשר פוגעות ביהדות העולם, כהדרת תנועות דתיות ליברליות, אי-הכרה בגיורים ובנישואין מטעמן והתכחשות להסכם פשרה המאפשר קיום טקסים יהודיים לא-אורתודוכסיים בכותל המערבי. כל אלה התאפשרו משום שהממשלות מעניקות למפלגות החרדיות את הזכות לקבוע מדיניות בכל הקשור לנושאי דת, כדי לזכות בתמיכתן. פתרון כולל למִשְגֶה מסירת המונופול יכול להתרחש רק בדור הבא, אם וכאשר מגזרים דתיים ליברליים וקבוצות דתיות עצמאיות יִגְדלו ויגדילו את כוחם הפוליטי במדינת ישראל. גם האגף הליברלי של ‘האורתודוכסיה הפתוחה’ צריך לפתח עצמאות. עליו להתעקש להתמודד עם אתגרי הלכות, פסיקות ופוסקים מדירים, כדי לסייע בפתיחת הדלת למדיניות ממשלתית פלורליסטית. אולם, עד שנוציא לפועל תכנית שינויים ארוכת טווח, צריך כבר עכשיו להתחיל למזער את המדיניות היוצרת סדקים בעם היהודי.
יש שמצדיקים את המונופול החרדי על ענייני הדת בישראל (בעיקר ישראלים) בטענה שנורמה אחת רשמית ומוכרת דווקא שומרת על אחדות העם היהודי. אך אי אפשר לאחד את העם היהודי עד שמדינת ישראל לא תכיר רשמית בפלורליזם הדתי וברבגוניות, שהם גורמים דומיננטיים ביהדות העולם. באופן דומה, יש הטוענים שישראל צריכה לעודד אורתודוכסיה ולוותר על הקהילות הליברליות משום שרק הזרם האורתודוכסי מסוגל לשרוד את גל ההתבוללות ולעמוד לצד ישראל. זוהי נבואת שווא שנוסחה כדי להצדיק מדיניות של אפליה המתנכרת ליהדות הליברלית. אם הנבואה תתגשם, תהיה זו טרגדיה לישראל. התגובה הנכונה לאיום ההתבוללות היא ממשלה שתעבוד ביחד עם קהילות העולם ותשקיע מאמצים רבים בחינוך ובהתחדשות דתית ותרבותית.
זה הזמן להשקיע זה בזה וזו בזו. אל יהיו מוטבינו הראשיים שמאל או ימין, אורתודוכסיה או ליברליזם. עלינו לתמוך ביהודים על פני טווח רחב ככל האפשר ולהיתמך על ידם. על ההנהגה הישראלית להכיר בכך שיהדות העולם אינה חולקת רק השקפת עולם אחת ולא תומכת במפלגה אחת בלבד בפוליטיקה האמריקאית ובזו של מדינות אחרות. ישראל צריכה להשקיע מאמץ כביר בשימור יסודות התמיכה היציבים והא-מפלגתיים שלה. הגיע הזמן לצמצם שיטות עבודה ומעשים הנובעים מפוליטיקה פנים-ישראלית ולהעמיד במקום הראשון את האחדות היהודית.
האמירה המפורסמת גורסת שמי שלא לומד מההיסטוריה נדון לחיות אותה שוב. יש להשקיע מאמץ עילאי לחיבור בין יהדות ישראל והעולם, פן נאבד את אחד ממרכזי היהדות ונחליש משמעותית את המרכז השני. אנו מבקשים ממנהיגי יהודה ואפרים להשמיע את המילים הנכונות, להתמקד בתכניות השואפות לקרב בין שני מרכזי היהדות עד ליצירת עם אחד שמחובר מכורח גורל וגם בחירה, וחי בתמיכה הדדית וקיום משותף.
[1] ר’ ספר שופטים ברצף.
[2] ר’ שמואל א’+ב’ ומלכים א’.
[3] ר’ מלכים ב’, י”ז.
[4] יחזקאל, ל”ג: 28-15.
