האמינו או לא, לא מעט מבני ישראל לא הבינו את פשר המנהיגות של משה ואהרון. קשה לדמיין נקודת שפל נמוכה מזו המתוארת בפרשתנו הקודמת: חטא המרגלים, גזירת הכיליון של דור מצרים ותבוסתו המוחצת בידי שבטים מקומיים במבצע כושל לכיבוש ארץ כנען. אך בהקשר של משה רבנו, המרידה המתוארת בפרשת קורח היא מכה אישית מתחת לחגורה, דווקא משום שהמורדים בזים למשה ומפחיתים בחשיבות פעולותיו. פרשת השבוע שלנו מגוללת עלילה המציגה באור דרמטי את המחלוקת בין משה ואהרון לקורח ועדתו כליבת הפולמוס ביחס לאופי השליחות האלוהית.
קורח טוען כי משה ואהרון פועלים מטעמים של כוח וכבוד המתלווים לעבודתם בבית המקדש. הרי כל ישראל קדושים ועומדים בקשר עם אלוהים, כך שכולם יכולים, למעשה, לשרת בבית המקדש (במדבר ט”ז, 3), אך משה לוקח לעצמו את כל התהילה. הלא כל אחד יכול להקטיר קטורת לאלוהים – ממשיך קורח – ולכן כשמשה מעביר את התפקיד לאהרון זהו נפוטיזם שנועד להשאיר את המעמד הרשמי בתוך המשפחה ולהמשיך להתפרנס מן הכהונה. עמיתיו של קורח, דתן ואבירם, טוענים בגסות ובאגרסיביות כי משה הוליך שולל את ישראל בהבטחות שווא להובילם לארץ זבת חלב ודבש (ט”ז, 14-12) וכי כל המנגנון שיצר הוא מושחת מן היסוד. הם שוללים לאלתר את ההכחשה הגורפת של משה, העומד על כך שמעולם לא לקח דבר מהעם, אפילו לא חמור אחד (ט”ז, 15). אך הם בשלהם: משה הוא מנהיג המתפרנס מגזל כספי ציבור.
משה מנסה לשכנע את קורח שהנבואה ועבודת הכהנים אינן עניין של תפקיד ציבורי או מעמד חברתי, וכי העלאת הקטורת היא לא אקט ראוותני של סטטוס ויוקרה (ט”ז, 9). תפקיד המנהיג.ה הוא ליצור קשר עם אלוהים ובאותה עת להגן על העם מפני אנרגיה אלוהית שעלולה להתפרץ, לפגוע בעם או אפילו להמיתו.^[1] גם העלאת הקטורת משמשת מגן במפגש עם נוכחותו של אל רואה ואינו נראה.^[2] כך משתמר גידול החיים, אשר הופך את המשכן למרחב של קדושה.^[3]
קורח ועדתו – 250 במספר – לועגים להסבר של משה ומתעקשים בתוקף שיש בידם להעלות קטורת בדיוק כמו אהרון והכהנים. נקבעת ‘תחרות’ ליום המחרת (ט”ז, 7-5): כל בני עדת קורח יכינו מחתות ויעלו קטורות לאלוהים ביחד עם אהרון והכהנים. על פי התוצאה, יידעו כולם אם אכן כל אחד.ת יכול.ה להעלות קטורת או לא. קורח ועדתו מגייסים קהל עצום ורב אשר מתקהל בפתח אוהל מועד (ט”ז, 19).^[4] הם מוסיפים לטעון בלהט כי התפקיד הוא עניין של כבוד ויוקרה, וכי על משה ואהרון לוותר על המונופול ולחלוק כוח זה בין כולם באופן שוויוני. אלוהים מופיע ומאיים לכלות את כולם בו במקום (ט”ז, 21) ומשה מתחנן על חייהם (ט”ז, 22). הציבור הולך אחר קורח ועדתו מתוך ייאוש וחוסר יכולת להתמודד עם גזירת הכיליון. נעלמה מעיניו שותפותו במשימת הברית ונשכח מלבו התפקיד של משה כ”רבנו”: מורה, מחנך ומגן. אם ‘יטופלו’ קורח ועדתו, תשוב המשימה ותתבהר וחזון כינון המולדת יושב על כנו. כאשר תידחה מנחתם של קורח ועדתו, הציבור יבין שלא מדובר בהחלפת קבוצת נוכלים אחת באחרת.
משה  פונה לקהל ודורש ממנו לסור לאחור (ט”ז, 26). הגיע הזמן להשיב לקדמותו את החזון הרחב ואת המטרה שעומדת בבסיסו. כאשר יידחו קורח ועדתו, הציבור יבין שמשה ממלא משימה שקיבל מאלוהים. הם יזכרו שהם עובדים כדי לממש יעד גבוה יותר וכי לדור עוד ממתינה משימה, גם אם איננה כיבוש של ארץ מולדת.
המעשה מסתיים באִבחה חדה ומזעזעת: האדמה פוצה את פיה ובולעת חיים את קורח ועדתו (ט”ז, 33-31). לאחר מכן, יוצאת אש מאוהל מועד ומכלה את כל מקריבי הקטורת (ט”ז, 35).^[5] לדאבון הלב, משה ואהרון זכו בהכרה, אך היא עלתה במחיר כבד של חיי אדם.
בסופו של דבר, בני ישראל מבינים שמשה ואהרון אינם מבצעים את תפקידם מטעמים של רדיפה אחר כבוד או יוקרה, אלא כדי להגן עליהם בתיעול האנרגיה האלוהית לצד של החיים. אהרון מדגים זאת כשהוא מתערב במגיפה הפושטת בעם מיד לאחר עונשם של קורח ועדתו: הוא עוצר את המגיפה בעמידה עם קטורת בוערת בין המתים לחיים (י”ז, 13-12). אותה קטורת שקורח חווה כמפגן כוח, היא שעוצרת באיבה את מגיפת המוות. המסר הוא שמנהיגות אינה עריכה של פולחני כבוד לאל או מעמד חברתי, אלא הגנה על החיים. מחתות הקטורת שנעשה בהן שימוש בלתי חוקי מותכות והופכות לציפוי של המשכן, מזכרת עד לייעודה הייחודי של הקטורת: תמיכה בטקסי חיים, לא התפארות והתהדרות (י”ז, 3-2).
ועוד נקבע מפגן נוסף ואחרון. כל נשיאי השבטים התבקשו להניח את מטותיהם באוהל מועד לצד  המטה של אהרון (י”ז, 20-17). למחרת, רק המטה של אהרון פורח, מנץ פרחים ומניב שקדים (י”ז, 23). זהו האות להיבחרותו לשמש כשליח האל. שוב עולה מסר שהקדושה אינה אלוהות מוחשית או יראת כבוד. הקדושה היא גורם גידול, שגשוג של החיים ותנועה לקראת מילוי העולם בחיים.
כעת מבינים בני ישראל שאהרון והלויים הם מודל לחיקוי המייצגים את עם ישראל ומגנים על חייהם. אנשים שיש בהם קדושה אינם מנצלים אותה כדי לשלוט, אלא עובדים כדי לרומם את אלוהי החיים ואת החיים עצמם לכולם.
כעת יכולים כולם – משה, אהרון והעם – לשוב אל משימת חינוכו של דור אשר עתיד לכבוש לעצמו ארץ מולדת ולכונן בה קהילת ברית המקדישה את עצמה לחיים ולהגנה על כבוד האדם, בתוך חברה ששולטים בה צדק ושלום.