קהילה בבידוד
איך לחשוב על קהילה כשאסור להתקהל?
פרשת פרה מזכירה לנו לייצר מכניזמים המאפשרים תנועתיות, גם אם מכניזמים אלו מחירם העכשווי הוא בידוד.
הפסוקים החידתיים מפרשת פרה (במדבר יט, א-כא) שנקרא השבת מקבלים, באווירת הימים הללו, הקשר ורלוונטיות: "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים".
אנחנו בזמנים משונים, זמנים שבהם חוקי הקיום הבין-אישי, הרגלי האינטראקציות האנושיות שלנו, לא יכולים להתקיים כהרגלם. אנו מתבקשים להתרחק זה מזה, לנקוט משנה זהירות, להיכנס אל הבית פנימה, להימנע ממגע.
זמנים אלו הם הזדמנות לחשוב על קהילה, על משמעותה, על האופנים שבהם היא מתפקדת, ועל האופן שבו היא עשויה לתפקד כשהיא מעורערת. קהילה מבוססת על מפגש בין אנשים, על קרבה ומגע. איך מתפקדת קהילה כאשר ההתקהלות אסורה, מסכנת ומסוכנת? כיצד ניתן לחשוב ולהבין בפריזמה קהילתית את הזמנים שלפנינו?
ימים יגידו, אבל נוכל למצוא בפרשת פרה מענה מסוים לשאלה: היבדלות לצורך התקרבות. שכן פרשת פרה מספרת לנו שהפרידה והריחוק הם לעתים חלק הכרחי בתהליך קהילתי של התקרבות, ובכך היא נותנת לנו, המצויים תחת צל הבידוד והבדידות, תקווה ואופק.
פרשת פרה מתמקדת בהכנת מי החטאת, שמבוססים על אפר פרה אדומה. תפקידם של מי החטאת לחטא ולטהר: "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ…" (פסוקים יא-יב). כך, מי החטאת מעבירים אותנו ממצב של טומאה למצב של טהרה. יש כאן מסר של תקווה – יש דרכים לשוב מבידוד אל קהילה. יש נתיבי חזרה אשר מחייבים קודם בידול וריחוק.
מה הרקע להתחטאות המוזכרת בפסוקים? כיצד הופך אדם לטמא? מדוע הוא מתחטא? ומדוע עסוקים אנו בהתחטאות זו דווקא עכשיו?
אחד ההסברים לקריאת פרשת פרה דווקא במועד זה בלוח השנה הוא קורבן הפסח המתקרב. ומסביר בעל המשנה ברורה: "השלישית היא פרשת פרה אדומה והיא בשבת שקודם פרשת החודש, שכן היה שריפתה במדבר סמוך לניסן, כדי להזות בה את ישראל באפר החטאת מיד אחר הקמת המשכן כדי שיהיו טהורים ויוכלו לעשות הפסח בזמנו" (משנה ברורה סימן תרפה).
הנחת היסוד היא שקורבן הפסח הוא עניין של הקהילה כולה, וישנו רצון שכל השותפים בה יוכלו לקחת בו חלק. ואולם, כל אחד מבני הקהילה מגיע ממקום אחר, טעון בחוויות אחרות. כבני אדם אנו רוצים בקהילה וזקוקים לה, אבל יחד עם זאת אנו שונים זה מזה, והמפגש שלנו במרחבים הקהילתיים מתרחש אחרי שעברנו חוויות אישיות המבדילות בינינו. מטרת מי החטאת היא לוודא שכולנו נוכל 'ליישר קו" ולקחת חלק כשותפים פעילים בקורבן הפסח.
מכאן מתחדד תפקידם של מי החטאת שבתוכם אפר הפרה האדומה – הם מאפשרים את המפגש, את ההשתתפות ולקיחת חלק בקהילה. הם אינם מוחקים את החוויות השונות שעברנו, אבל מסמנים את נתיב החיבור העתידי לקהילה. במציאות של קהילה המורכבת מאנשים שונים ומגוונים, שעוברים חוויות אישיות ייחודיות המותירות עליהם את רושמן (מי שנסעו לאיטליה או ספרד, או מי שאיבדו אדם קרוב) – המים והטקס מסמנים ומאפשרים את נקודות המפגש הקהילתיות העתידיות.
מעניין לשים לב למי שמכין את מי החטאת ומי שמעורבים בטקס החיטוי, אשר נאלצים בעצמם לעבור למצב של טומאה: "וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה … וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (במדבר יט, ז–י). ללא בידודו של הכהן, אשר מקבל על עצמו להיות 'טמא עד הערב' – לא יוכלו הטמאים להיטהר ולשוב אל הקהילה. קהילתיות בריאה גובה מחיר, ולעתים המחיר הוא אובדן הקהילתיות עצמה. על מנת לאפשר לאנשים להיות יחד – צריך לפעמים להיות בריחוק. הכהן 'מקריב' את השייכות הקהילתית שלו עצמו למען פרטים אחרים בקהילה, ובכך עושה מעשה קהילתי מאין כמוהו.
פרשת פרה מלמדת אותנו שקהילה היא מרחב דינמי, שאליו נכנסים ויוצאים; לעתים הוא מהודק וצפוף ולעתים דורש מרחק והגבלות. היא מסמנת לנו שיש דרכים נכונות לאפשר את התנועתיות הזאת וכי הבידוד לעיתים הכרחי עבור קהילה. בחיי קהילה יש רגעים של פיזור וריחוק פיזי שנועדו להבריא את הכלל, ולאפשר לו בהמשך לחזור ולהתכנס. בתקופה זו עלינו לחזק, לבנות, לבצר את אותם מכניזמים שיאפשרו לנו בעתיד לשוב ולהיות קהילה בריאה, וכדי שלא נמצא את עצמנו עם חלוף המגפה, מפורדים ומפורקים.
