יציאת מצרים: עבר, הווה ועתיד

מאת: ר’ ייץ גרינברג

תרגום: יעקב קרויזר

רוב רובה המכריע של האנושות חי מאז ומעולם בעוני ותחת דיכוי, חיים שיש בהם חולי וסבל. מעטים נמלטים מנזקיהן של מחלות; מעטים עוד יותר מצליחים להימנע מן הפגעים שנלווים לזקנה, מלבד אלו שנפטרים בטרם עת; אף אחד ואף אחת, עד כה, לא חמקו מן המוות. מרביתם של ביליוני האנשים נטולי השם וחסרי הפנים מכירים את העולם כאדיש או כאכזר.

הדת היהודית קובעת אחרת. היהדות דבקה בתפיסה שלפיה ההיסטוריה והמציאות החברתית כלכלית פוליטית שבה אנשים חיים תגיע לכדי שלמות בבוא הזמן – הרבה ממה שמתקבל כנורמה של קיום אנושי הוא למעשה חריגה מן המציאות האולטימטיבית.

כיצד זה נודע לנו? מאירוע ממשי שהתרחש בהיסטוריה – יציאת מצרים. שימו לב לפרדוקס: עצם הרעיון שעל פיו חלק ניכר מן ההיסטוריה – ובכלל זה המציאות בהווה – מהווה חריגה מן האידאל, חריגה שתתוקן על ידי הגאולה, מגיע מחוויה היסטורית. חוויה זו הייתה יציאתם של העבדים והשפחות העבריים לחופשי, משעבוד מצרים לחירות.

ברמה אחת, זו היא תקרית מסוימת מאד בתוך ההיסטוריה הייחודית של שבט מזרח תיכוני קטן. האירוע כולו היה כה מעורפל בזמן התרחשותו שאין בנמצא אף עדות עצמאית לשחרור הזה מלבד הכרוניקות של אותו העם שיצא לחופשי. (למרבה הפלא, העם הזה, שהתהווה באמצעות המאורע המסוים הזה, שינה ברבות הימים את התודעה האנושית. והכרוניקות שלו הפכו לתנ”ך, הספר המשפיע ביותר בתולדות האנושות).

אולם ברמה אחרת, החוויה הזו כולה היא פרדיגמטית מאד. דיכוי וקיפוח אינם כה שונים ממנה. קיפוח הופך למציאות מוסרית ופסיכולוגית, כפי שקרה בעבדות. זו היתה המציאות שנהרסה וקרסה ביציאת מצרים.

שחרור העבדים והשפחות העיד על כך שבני האדם נועדו לחיי חופש. ההיסטוריה לא תסתיים עד אשר חופש יהיה נחלת הכלל. יציאת מצרים הראתה שאלוהים אינו נתון לשליטתם של בני אדם. ברגע שכל הרודנים וכל קורבנותיהם יבינו את הדבר הזה, כל מופע של כוח ועוצמה אנושיים יהפוך ליחסי. החירות היא המסקנה הנחרצת, שכן רק כוחו המוחלט של אלוהים יכול להיות בעל תוקף מוסרי.

יתרה מזאת, יציאת מצרים מוכיחה שלאלוהים איכפת. אלוהים שמע את צעקתם של בני ישראל, הוא ראה את סבלם וגאל אותם. אולם אלוהי ישראל שפעל במצרים הוא אלוהי העולם כולו; אהבתו של האל מקיפה את כל האנושות. מעורבותו של אלוהים בסיפורם של ישראל היא ביטוי ממשי לאהבתו האימהית והאוניברסלית. בהיסטוריה היהודית, מוסר יציאת מצרים, שממנו נלמדים האתיקה היהודית והטקסים והמצוות, נעשה לאוניברסלי והוא נוגע במעגלים הולכים ומתרחבים של האנושות. כך, המשיח והתפיסה של מציאות משיחית מופיעים במרומז כבר ביציאת מצרים עצמה. הגאולה המשיחית היא יציאת מצרים המופיעה באותיות קידוש לבנה.

לא, יציאת מצרים לא השמידה את הרוע שבעולם. מה שהיא כן עשתה הוא להעמיד תפיסה חלופית של החיים. אלמלא יציאת מצרים, בני אדם היו מקבלים בהשלמה את כל מיני הרוע שמתקיימים בעולם. יציאת מצרים מכוננת מחדש את חלום השלמות ובכך היא יוצרת מתח שחייב להתקיים עד אשר המציאות תגיע לגאולה. אירוע יסודי זה עוד לא הפך למציאות תמידית, לא עבור יהודים ולא עבור העולם כולו, אך הוא מצביע על הדרך המובילה אל המטרה העליונה שאליה חייבים להגיע כל החיים וכל ההיסטוריה. לפיכך, ההיסטוריה משנה, אך היא לא נורמטיבית, היא לא מחייבת בהכרח; היא משהו שבו מתרחשים החיים, אך ניתן לערער עליה ולהתגבר עליה.

מהיכן קיבלו ישראל את הכוח, את החוצפה, להמשיך ולהאמין בגאולה בעולם שבו רבים סובלים מחרפת רעב? כיצד יכולים יהודים להעיד על אמונה ועל ערך האדם כאשר הם נרדפו, היו שנואים, גורשו והושמדו שוב ושוב? מיציאת מצרים.

אולם, ככל שיותר אנשים יבינו את הלקחים של יציאת מצרים לגבי ערך האדם והאהבה, כך יגבר כאבם כשיחושו את הניצול שכה שכיח בעולם. עוצמת הסבל האנושי, שממשיך להתקיים כאילו לא הייתה יציאת מצרים, מאתגרת את האמונה שיציאת מצרים אמנם אירעה. העולם לועג למאמינים ולמאמינות, ורומז לכך שהחיוב של יציאת מצרים הוא למעשה הגבלה. בחברה הרואה את הכח האישי כערך עליון, מדוע להגביל את הרווחים בעבור חלום עוועים מתעתע? כך, על האמונה ביציאת מצרים להתחדש ללא הרף אם יהודים לא מכפיפים את עצמם לנורמות שהיא מתווה.

כיצד נוכל ליצור רצף מתמשך של חוויות יציאת מצרים שיהיו חזקות דיין כדי להפחית את השפעתו של הרוע שבהווה? האתגר הוא להמשיך ולהפוך את חווית יציאת מצרים לחיה מספיק כדי להתנגד ולסתור את חוויות החיים שעוד לא זכו לגאולה, אך לא למחוק אותן לחלוטין. המטרה אינה לברוח מן המציאות, אלא לתקן אותה. על מנת להתמודד עם סתירה מבלי להיכנע בקלות, הזיכרון חייב להיות חוויה “אמתית”, משהו שאותו נחווה ממש בגופנו, נטעם אותו בפינו.

תפקידו הפסיכולוגי של ליל הסדר – ואכן, במידת מה של מכלול שמירת המצוות היהודי – הוא לאשר ולאשש את האמונה ביציאת מצרים. אולם יש טעם לפגם בתיאור דגם “החוויה מחדש” במונחים פסיכולוגים בלבד. ביסודה של מערכת המצוות והמנהגים היהודית ניצבת טענה מטאפיזית לגבי טבעה של המציאות – ובמיוחד לגבי טבעו של הזמן. יציאת מצרים מלמדת אותנו שההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה לנצח – חוזרת אך לעולם לא מתקדמת – היא זרם של זמן בעל כיוון מסוים. ההיסטוריה אינה מעגל חסר משמעות אלא דרך ארוכה שבה שיתוף הפעולה שבין אלוהים ואדם מבקש לתקן את העולם. הזמן הוא לינארי ולא רק מעגלי; כל בני ובנות האדם צועדים אל עבר קץ הזמן, שבו יושגו ויושלמו השלום הנצחי ויתבטא כבודן המלא של הבריות.

בכל דור ודור תפיסה זו של ההיסטוריה הייתה מקור משמעותי לתקווה, והיא עודדה בני אדם להשקיע מאמצים רבים כדי לשפר את מצבם. בתקופה המודרנית, התפיסה הזו במופעיה החילוניים הניעה את הליברליזם, עם ההבטחה לקדמה, ואת הרדיקליזם המהפכני, עם הציפיות לפריצות דרך ואף לאפוקליפסה. אולם, על פי ההבנה התרבותית המודרנית, הזמן נתפס כלינארי בלבד; ברגע שהוא חולף, הוא נעלם. כיוון שכך, ישנה נטייה חזקה להניח את העבר מאחור ולראות אותו כלא רלוונטי. אמנם, תנועות מודרניות רבות מבטלות את מושג הזמן המקודש בטענה שהוא אך השלכה, אופיום להמונים.

היהדות, לעומת זאת, מתעקשת שהעבר עודנו נגיש ומחייב, הוא נורמטיבי. היהדות חוגגת את הזיכרון כערוץ נוכח של גישה אל הנצח וכמקור לתקווה וחיות עבור ההמונים. באמצעות מעגל החגים של השנה ומנהגים נוספים, ניתן לזמן את העבר כדי להעשיר את ההווה במשמעות. פסח, יציאת מצרים, אינו סתם חוויה נושנה מן העבר העתיק; הוא מציאות בהווה. טעם השלמות שבפסח או בשבת יוצר אי שביעות רצון; הוא מונע אותנו מליפול אל השלמה עם המציאות הנוכחית.

כך, באורח יהודי דיאלקטי אמיתי, הזמן הוא בו בזמן לינארי ומעגלי. הטענה הנסתרת של פסח היא שבזמן המקודש ובאמצעות הטקס המאמינים והמאמינות יוכלו לצעוד אל מחוץ לזרם של זמן החול הרגיל ולחיות מחדש את יציאת מצרים עצמה.

מעובד מתוך:

Yitz Greenberg, The Jewish Way, pp. 34-39.