פרשתנו מקדישה פסוקים רבים ללבושו של אהרון וכן חטיבה קצרה ביותר ללבוש בניו. בשני המקרים מסוכמת מטרת הלבוש בשתי מילים – "לכבוד ולתפארת":

שמות כח, ב', מ'
2וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת… 40וְלִבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ תַּעֲשֶׂ֣ה… תַּעֲשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת.

הפסוקים קוראים להבין את העיסוק בלבוש ולחשוב על תיפקודם של הבגדים הנידונים במסגרת של 'כבוד ותפארת'. ברצוני להציע, כי אמירה זו משמעותית לא רק לאהרון ולבניו – אלא ללבוש באופן כללי. יתרה מזו, הפסוקים מדגימים שיח אודות לבוש, כך שניתן מתוכם לזקק עקרונות הנוגעים לשיח בנושא זה בכלל. אתמקד בארבעה עקרונות העולים מתוך הפסוקים הנוגעים לדיון בלבוש: הצורך בקִרבה, דרישה ליראת אלהים, החשיבות של חופש והתרחקות שיח הביגוד מעיסוק בגוף.  

1. קִרבה
   הכהנים הם המשרתים את הקודש ובקודש, והם במובנים רבים אמורים לתפקד כקרובים ביותר אל האלוהים. ואולם, הפסוק הפותח את פרק כח בספר שמות, הפרק העוסק בלבוש הכהנים, מדגיש קרבה אחרת אל הכהנים, הלא היא קרבתו של משה:

שמות כח, א'
וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶיךָ֩ אֶת־אַהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַהֲנוֹ־לִ֑י אַהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַהֲרֹֽן.

פסוק זה למעשה מצוה על קירבה בין משה לבין אהרון ובניו, וזאת כבסיס לעיסוקו של משה בבגדיהם. הפסוקים אם כן דורשים כי מסגרת העיסוק של משה בבגדים תהיה קרבתו אל העומדים ללבוש אותם; הוא נדרש ראשית לקרבתם, ורק אז מקבל את הצו בדבר פרטי לבושם.

כיצד ניתן להבין דרישה זו לקירבה? בגדי הכהן מהווים וממחישים מפגש בין פרט לחברה, בין הפרטי לציבורי. מחד, בגדים אלו הם החזות החיצונית של מי שמנהלים את המוסד הציבורי בית המקדש, כך שלפנינו דיון במרחב הציבורי, אולם בד בבד, משום שזהו עיסוק בביגוד, יש בו גם ממד של אינטימיות, ממד של עיסוק בתחומי הפרט. בגדים אלו למעשה מהווים מרחב סיפי, נקודת גבול ומפגש שבין הפרטי לציבורי. נקודות גבול, מעבר ומפגש הם מחוזות מפחידים לעיתים ורגישים. הפסוקים מציעים אמצעי בסיסי לנגיעה במרחב לימינלי, מרחב גבול שכזה: הלא הוא קרבה. כך, דורשים הפסוקים שמי שעסוקים בנוכחות ובביטוי החיצוניים והציבוריים של אדם ובו זמנית נוגעים במרחבים אינטימיים ועסוקים בתחומי הפרט שלו, יקדימו ייצרו ויוודו קיומה של קרבה.

2. יראה
   כאמור, מוגדרת מטרתם של הבגדים כהשגה או יצירה של 'כבוד ותפארת'. הפסוקים לא רק מורים על כך, אלא מציעים תנאים ליצירתם של בגדים שכאלו:

שמות כח, ג'

וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֧י אַהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַהֲנוֹ־לִֽי

הפרק מצביע על הצורך שהעוסקים בבגדים יהיו 'חכמי לב' ומלאים ב'רוח חוכמה'. המשותף לשני הביטויים הוא האמירה כי העיסוק בבגדים דורש חוכמה, אולם לא (רק) חוכמה אינטלקטואלית אלא חוכמת לב, חוכמה רוחנית. הדרשן 'העמק דבר' מציעה פירוש לביטוי 'חכם לב' שמתייחס לצירוף המרכיבים שבביטוי, וטוען כי על פי רוב נמצאת החוכמה במוח, ואולם את חוכמת הלב יש להבין באופן אחר. הוא מסביר כך:

העמק דבר שמות פרשת תצוה פרק כח פסוק ג'

אל כל חכמי לב. החכמה אין מקומו בלב כי אם במוח, אלא כל מקום דכתיב 'חכמי לב' הביאור יראת ה', שהוא ראשית חכמה ומקומה בלב כידוע.

ה'העמק דבר' בפירושו מתבסס על פסוק מתהילים: "רֵ֮אשִׁ֤ית חָכְמָ֨ה יִרְאַ֬ת ה' שֵׂ֣כֶל ט֖וֹב לְכָל־עֹשֵׂיהֶ֑ם תְּ֝הִלָּת֗וֹ עֹמֶ֥דֶת לָעַֽד (תהלים קיא, י'), ובעצם טוען כי חוכמת הלב, שהיא חוכמה קמאית במובן מסוים, היא למעשה יראת האלוהים. כלומר, העיסוק בביגוד דורש יראה, יראת האל. נדמה שהעוסקים בבגדים של בני אדם נדרשים ליראת האל, משום שהם עסוקים למעשה בצלם אלוהים – מטרתם כבודו של אדם, שאיפתם פיאורו של צלם אלוהים. כשעוסקים בצלם אלוהים נדרשים ליראת אלוהים.

3. חופש
   הצירוף 'חכם לב' מעסיק גם את ר' שמשון רפאל הירש. בפירושו הוא מתמקד בעובדה שלגבי כלי המשכן לא היתה דרישה להיות "חכם לב", וכי דרישה מעין זו, לחוכמה, מגיעה רק מאוחר יותר בתיאור בניית המשכן בשמות. וכך הוא שואל:

רש"ר הירש שמות פרשת תצוה פרק כח פסוק ג'

"אל-כל-חכמי-לב אשר מלאתיו רוח חכמה": דבר זה נאמר כאן רק לגבי עושי הבגדים, ואילו לגבי עשיית כל מלאכת המשכן מזכיר הכתוב את הצורך בתכונת החכמה רק בפרק לא, אגב מינויים של בצלאל ואהליאב.

הרש"ר הירש מתחקה אחר ההבדל המהותי שבין כלים לביגוד, הבדל שעשוי לעמוד בשורש הדרישה השונה לגבי המופקדים על  הכנתם. כך הוא מסביר את הדברים:

נראה שזה טעמו של דבר: עשיית המשכן וכליו היתה קשורה בכלליה ובפרטיה בתבנית שה' הראה למשה, ואילו לגבי הבגדים נשאר לעושיהם חופש פעולה במידה גדולה יותר.

הרש"ר הירש טוען כי עשיית כלי המשכן הייתה עבודה של חיקוי; האלוהים הראה למשה תבנית, שבהמשך נבנתה על ידי עושי מלאכה שונים. לא כך לגבי בגדי אהרון ובניו, שם היה חופש פעולה גדול לבעלי המלאכה.

אפשר להבין דרישה זו לחופש בהקשר של בגדים בצורות שונות, אולי הצורך בחופש נובע מכך שבגדים צריכים להיות מותאמים ללובשים אותם, ולכן עשייתם מחייבת גיוון ומחשבה חופשית, מרחב אישי מסוים. כך או כך האינטואיציה הדרשנית היא שבגדים – ואף בגדי הקודש של אהרון ובניו, על אף התיאור המדוקדק שלהם בפסוקים, טבעו ממד משמעותי של חופש בהוצאתם מן הכוח אל הפועל.

4. גוף
   באופן מפתיע, בפרקנו אין כמעט עיסוק בגוף האדם; העיסוק בפרק הוא בבגדים ולא בגוף שעליו הם מונחים. שוב ושוב "וְאֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַעֲשׂ֗וּ חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי־קֹ֜דֶשׁ לְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַהֲנוֹ־לִֽי" (שמות כח, ד') וכך הלאה.

שני יוצאי דופן בפרק ראויים לתשומת לב בהקשר זה: ראשית, מיקומו של החושן על לבו של אהרון:

שמות כח, כ"ט-ל'

29וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי־ ה' תָּמִֽיד: 30וְנָתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י ה' וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י ה' תָּמִֽיד.

הלב הוא איבר גוף פנימי, כך שבאופן מהותי אין פה מעבר לגוף המוחשי והנראה, אלא לגוף המדומיין.

יוצא דופן שני הוא פסוק אחד עוסק בכיסוי, ומתמקד בתפקידם של בגדים בהסתרה, ובאופן מדויק יותר בכיסוי ובהסתרה של הערוה: "וַעֲשֵׂ֤ה לָהֶם֙ מִכְנְסֵי־בָ֔ד לְכַסּ֖וֹת בְּשַׂ֣ר עֶרְוָ֑ה מִמָּתְנַ֥יִם וְעַד־יְרֵכַ֖יִם יִהְיֽוּ" (שמות כח, מ"ב). החיזקוני בפרושו מבהיר כי כיסוי זה אינו קשור ל'כבוד ותפארת', וכך הם דבריו:

חזקוני שמות פרשת תצוה פרק כח פסוק מ"ב

"מכנסי בד" – לפי שנאמר בם לכסות בשר ערוה, לא נאמר בם לכבוד ולתפארת.

דיוק זה של החזקוני מבהיר כי כיסוי הגוף הקשור בכיסוי של ערוה, אינו קשור ב'כבוד ותפארת'. ה'חזקוני' מבדיל פסוק זה משאר פסוקי הפרק. לדידו, הפסוק הוא יוצא דופן בכך שהוא מתייחס לא ללבוש אלא לערוה בגוף. בנוסף, או שמא מתוך כך, זהו הפסוק היחידי בפרק המתאר את מטרת הבגדים ככיסוי. מלבד פסוק זה אין תיאור של הלבוש בהתייחס לגוף ולכיסוי.

לא רק שהפסוקים נמנעים מתיאור הבגד ככזה שמסתיר את הגוף, הפרק אף מתאר כי מטרת הבגדים היא לציין את נוכחותו של אהרון בקודש, מטרתם להבליט ואולי אף להדגיש את האדם – האדם על גופו ובאמצעות גופו, האדם המסתובב במרחב הקודש:

שמות כח, ל"ד-ל"ה

34פַּעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּֽעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב: 35וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹלוֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י ה' וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת:

אם כן, מתוך הפרק עולה כי הבגדים אמורים להבליט את האדם, לציין אותו, להדגיש אותו. אין מטרתם לכסות או להסתיר כלל וכלל.

לסיכום:
ניתן לקרוא את מילות הפסוק 'ועשית בגדי קודש… לכבוד ולתפארת' ואת פרק כח בשמות בכלל באופן צר, כמתייחסות לבגדי הכהן הגדול והמשרתים את הקודש הלא הם צאצאיו, בלבד. ואולם, אני רוצה להציע שמילות הפרק מהוות הכוונה לעיסוק בלבוש ובקוד לבוש בכלל.

ראשית מלמדים הפסוקים כי מטרתם של בגדים היא להביא 'לכבוד ולתפארת'. שנית, הם מורים על מספר עקרונות מנחים לעיסוק בביגוד שזה מטרתו. אנו עסקנו בארבעה מהם: ראשית, דיון בבגדים יש לנהל מתוך קרבה. שנית, שיח זה דורש יראת אלוהים ויראת צלם האלוהים שבאדם, האדם שהבגדים נועדו לכבד ולפאר. שלישית, אף שזהו שיח מסדיר הרי שהעיסוק בביגוד וישומו במציאות דורשים חופש. ואחרונה, מובהר כי מוקד העיסוק בביגוד הוא הלבוש ולא הגוף, וכי מטרתו של לבוש מכבד היא ציון האדם, העברת תשומת לב אליו, 'השמעת קולו בבואו'.