שתי תֵימות שלובות נבחנות בפרשת עקב: זיכרון וכוח הפעולה האנושי. מה הקשר בין שני הרעיונות הללו? וכיצד הם מתפקדים יחד כחלק מן הברית והשותפות שבינינו לבין אלוקים?
א. כוח לעומת חיל
פסוק אחד בפרשתנו מאתגר את הרעיון של כוח הפעולה האנושי ולקיחת אחריות אנושית, ומציע שההצלחות וההשגים שלנו מקורם לא בני אדם אלא אלוקים: ""וְזָכַרְתָּ אֶת־ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל…" (דברים ח: יח). איך ייתכן: האם הכל מהקב"ה? האם אין לבני האדם כישרון או כוח פעולה? אם אנשים אינן אחראיים להצלחותיהם, האם אין לפנינו פתח להתחמקות כללית מאחריות למעשינו?
הר"ן (רבנו נסים גירונדי) בדרשותיו מציע תפיסה ביחס למנגנון השותפות שבין אלוקים לאדם. הוא יוצא נגד קריאה פשטנית ודיכוטומית של הפסוקים, לפיה או שהכול בא מהאדם או שהכול בא מה'. הוא מזהה שהתורה אינה מבטלת את הכוח האנושי, אלא ממסגרת אותו מחדש. המפתח טמון בהבחנה הלשונית בין "כוח" לבין "חיל". הר"ן כותב: "שאמת שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים… ולפי זה יהיה אמת בצד מה שיוכל העשיר לומר כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". כלומר, יש להכיר בכך שבני אדם ניחנים בכישרונות ממשיים, ביוזמה ובכושר פעולה. אולם זו איננה התמונה כולה.
לפי תפיסת הר"ן, ה'כוח' הוא הפוטנציאל, הנטייה הטבעית והכישרון הנטוע באדם. ו'חיל' הוא התוצר המוגמר, העושר או ההישג הממשי. התורה אינה אומרת שה' נותן לאדם את החיל עצמו (ההצלחה) באופן ניסי המבטל את השתדלותו, אלא שהוא "הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". מכאן שהאדם אכן עושה את החיל – הוא זה שחורש, זורע, סוחר ויוזם – אך המקור המאפשר את כל אלו, התשתית הכישרונית והחיונית, היא מתנה אלוקית.
תובנה זו מבהירה את השותפות שבין אלוקים לאדם, שותפות שאין משמעה שאלוקים עושה, או שהאדם פעיל, אלא שאלוקים נותן לאדם כוח. האדם מצווה לממש את כוחותיו במלוא העוצמה. זוהי שותפות שבה האדם אינו 'בובה' המופעלת על ידי חוטים, אלא סוכן פעיל המממש פוטנציאל אלוקי במציאות.
לעובדה זו משמעות נוספות, לאדם אחריות אנושית מלאה וזו באה בד בבד עם הכרה שמקור הכוח הוא אלוקי. השיתוף בין האדם לאלוקים לא פוטר את האדם מאחריות שכן ללא מעשה האדם אין מימוש של הכוח שניתן לו.
ב. זיכרון וכוח
כפי שהזכרתי שבוע שעבר, אחת הדאגות המרכזיות המלוות את ספר דברים היא שאלת השכחה. שכחה קשורה קשר הדוק בספר דברים בכוח ובחיל, בהצלחות ובתוצרים של ההפעלה האנושית של כוח.
בפרשת עקב, ובמיוחד בפרק ח, התורה מתארת חיי שפע ורווחה בארץ ישראל והאתגר שהם מציבים. הפרשה נפתחת בתיאור אידיאלי של המקום הטוב אליו מביא ה' את עמו: "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר׃ אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ־זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ׃ אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל־בָּהּ לֶחֶם לֹא־תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח: ז-ט). השפע הזה אינו מוצג רק כברכה, אלא גם כזירה של מבחן רוחני.
סכנת השכחה אורבת בפתח השובע: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־ה' אֱלֹקֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם׃ פֶּן־תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ׃ וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה־לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ יִרְבֶּה" (ח: יא-יג). השכחה המוזכרת כאן אינה אובדן זיכרון של העבר, אלא קריסה תודעתית של ההווה. כאשר האדם מוקף בשפע שבו "לא יחסר כל", הוא נוטה לייחס את החיל, את הצלחתו, לעצמו באופן בלעדי. הגאווה, "ורם לבבך", מוחקת את הנוכחות האלוקית מהמציאות המיידית ויוצרת אשליה של עצמאות – ואולי בדידות – כוחנית: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַיִל הַזֶּה" (ח: יז).
המענה לשכחה זו הוא הציווי "וזכרת". הזיכרון בתורה אינו פעולה נוסטלגית של התרפקות על העבר, אלא כלי לכינון תודעה עכשווית ואחראית. אמנם הזיכרון פונה אל העבר – "הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא" (ח: יד-טז) – אך מטרתו היא לבנות את הבנת המציאות בהווה: "וְזָכַרְתָּ אֶת־ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת־בְּרִיתוֹ" (ח: יח). הזיכרון הופך את פעולת האדם מהישג פרטי למעשה של שותפות בברית, ומחלץ את האדם מהתפיסה שהכל נשען על כוחו המבודד. הצו ״וזכרת״ אם כן, איננו פונה לעבר ולא מתמקד בו, הוא דווקא דרישה לזכור בהווה. העבר הוא אמצעי לבניית התודעה העכשווית. זיכרון הוא פעולה המשקפת הבנה כראוי של המציאות כאן ועכשיו. הבנה כראוי של המציאות היא גם הבסיס לעתיד – עתיד של חיים בברית עם הקב"ה.
הזיכרון הנדרש מאיתנו הוא המודעות המתמדת למקור ממנו נובעים כוחותינו, גם, ואולי דווקא, ברגעי השיא של עשיית החיל.
ג. תיאולוגיה של יישום כוח
הסיכום של פרק ח מציב בפנינו תיאולוגיה של יישום כוח. כוח צריך להיות מופעל מתוך זיכרון ולמען ברית. הזיכרון הופך לגורם מרסן ומכוון. זיכרון וכוח אינם מטרה אלא מסגרות שמכוננות אחריות כל אחת בדרכה, וגם לאור הקשר ההדוק הנוצר ביניהן בפסוקים. כאשר אדם זוכר שמקור כוחו הוא אלוקי, יחסו אל הכוח משתנה מבעלות לשותפות, משליטה לאחריות. הזיכרון בונה ענווה במקום "ורם לבבך", שותפות במקום "כוחי ועוצם ידי", ומחויבות במקום שכחה. הכוח שניתן לאדם אינו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי: "לְמַעַן הָקִים אֶת־בְּרִיתוֹ". כלומר, כל הצלחה כלכלית או אישית צריכה להיות מתורגמת להרחבת הטוב והחיים על פי ערכי הברית.
לזכור באחריות פירושו להבין שההווה שלנו אינו מנותק מהעבר. אולם לזכור באחריות משמעו לא רק לזכור מה קרה, אלא להפוך את הזיכרון לתשתית לקשר, קשר עם ה', מקור הכוח המוציא אותנו מארץ מצרים. לזכור באחריות משמעו לעשות באופן שמבסס ומרחיב את החיים בברית עם הקב"ה.
הזיכרון נבחן דווקא בשעת שובע, כשהפיתוי להסתגר באנוכיות הוא הגבוה ביותר. התביעה לזכור היא דרישה ללקיחת אחריות מלאה על הכוח שבידינו עכשיו – לא לשאול רק "מה השגתי?" אלא "איך אני משתמש בכוח שניתן לי כדי לבנות עתיד של חיים בברית?". הזיכרון מוליד את היכולת להפעיל כוח באופן מתון, מוכוון ערכים ומודע למקורו, ובכך להפוך את השפע לברכה מקיימת, ולא למכשול של גאווה.
בסופו של דבר, ספר דברים מלמדנו שהזיכרון הוא הגשר המחבר בין חסד אלוקי למאמץ אנושי. השפע בארץ הטובה הוא זמנה של האחריות הגדולה, שבו האדם נקרא להכיר בשותפותו עם ה' בכל מעשה ידיו. בכך הופכת עשיית החיל לעבודת אלוקים במלוא מובן המילה.
שבת שלום
