פרשת אחרי מות קדושים: תורת חיים

For English click here

תרגום: עליזה רז-מלצר

תמונה בחסות – ארכיון מצפה הילה Mitzpeh Hilla Archive


 

בספר ברית דמשק המיוחס לקהילה יהודית שחייתה באיזור קומראן, נאמר מפורשות שאם אדם נופל למים בשבת ומצוי בסכנת טביעה, אסור להצילו או למשותו מן המים. על פניו, נראה שהאיסור נובע מכך שמעשה ההצלה עלול לגרום לחילול שבת.[1] בספר מקבים מסופר על עדת חסידים שהותקפה בשבת על ידי הצבא היווני וכל חבריה נהרגו משום שסירבו להשיב מלחמה כדי לא לחלל שבת.[2]

אך חכמי התלמוד פסקו שעלינו לעשות הכל כדי להציל חיים בשבת.[3] לחז”ל היה מובן מאליו שהצלת חיים דוחה את כל הלכות התורה למעט שלוש.[4] גם אם סכנת החיים היא בגדר ספק בלבד, חובה לעקוף את כל המצוות והחוקים כדי למנוע מוות.

התלמוד מתאר דיון שניהלו שלושה מחכמי הדור עם תלמידיהם בנושא ההצדקות המשפטיות של הלכה זו. כל אחד מהם מעלה טיעון משפטי כשהטיעון המשכנע ביותר נשמע מפי רבי שמעון בן מנסיא האומר כי מוטב לחלל שבת אחת כדי שהניצול “ישמור שבתות הרבה”.[5] 

בסופו של דבר, מבטל התלמוד את הטיעונים המשפטיים של פיקוח נפש בשבת ומשמעויותיו ההלכתיות. ערך קדושת החיים אינו מבוסס על פרשנות לֶגָלִיסְטִית של הלכות שבת. התלמוד מדגיש כי דחיית הלכות שבת מפני פיקוח נפש (גם אם הסיכוי להצלת החיים הוא קלוש) נטועה בעיקרון יסודי המוזכר בפרשתנו – עיקרון המבסס ומחשק את כל חוקי התורה: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'” (ויקרא יח, 5) ומפרש התלמוד “וחי בהם (=חוקי התורה) ולא שימות בהם”.[6] חוקי התורה ניתנו כדי לחיות לפיהם ואם יש סיכוי שיגרמו למוות, מושעית ההלכה משום שאלוהים נתן את התורה כדי להעניק לנו חיים ולא מוות.

העיקרון הוא כה בסיסי עד שהרמב”ם טוען שאין לבקש מאדם לא-יהודי או מילד יהודי לחלל שבת על מנת להציל חיים.[7] מוטב שהמלאכה תיעשה בידי מנהיגי הקהילה ותלמידי חכמים. פניה למי שאינו.ה מחויב.ת בקיום מצוות הוא ביטוי להִתָּלוּת בפרט טכני על מנת להקטין את חילול השבת. גישה שכזו ממעיטה, בסופו של דבר, בערך שמירת השבת. הלכות שבת אינן מאבדות מקדושתן, אך העיקרון הגורס כי חוקי התורה ניתנו כדי “לחיות בהם ולא שימות בהם” הוא שמתיר דחיית שבת מפני הצלת נפשות. על “גדולי ישראל וחכמיה” להתנדב לבצע את חילול השבת הנדרש, דווקא כדי להאיר את הדגש ששל התורה על קדושת החיים ועליונותם.

אם שמירת מצוות (שבת, למשל) גורמת למצב שאדם אחד יניח לאחר למות, האל מצטייר כיישות רודנית ונקמנית, שחוקיה ומצוותיה אכזריים ומביאים “נקמה בעולם”. ההיפך הוא הנכון. הטעם של מצוות התורה הוא הוספת “רחמים וחסד ושלום בעולם”. לפיכך – ממשיך הרמב”ם –  “אלה שאומרים שזה חילול שבת ואסור” מגשימים את קללת יחזקאל על בני ישראל הסוררים:[8] “וגם אני [אלוהים] נתתי להם [לעם ישראל]  חוקים לא טובים ומשפטים [שאי אפשר לחיות] בהם”.[9]

הרמב”ם מתווכח עם תומכי הפרשנות האלטרנטיבית על עצם טיבן של תורה ומצוות. הוא טוען כי הם חווים את חוקי התורה כציוויים שרירותיים המחייבים את כל עבדי ה’. הם רואים באלוהים יישות נשגבת, שליט אשר מוריד ציוויים לתומכיו, שבתורם מקבלים אותם ללא סייג וצייתנותם מהווה הכרה בריבונות האל. גם כשהלכות מסוימות עלולות לעלות בפגיעה, יש להמשיך לקיימן לשם כבוד האל. השבת לא אמורה לעלות בחיי אדם אך אם בשמירתה שילם מישהו.י בחייו.ה זו הוכחה לכך שיש לעמול למען שמירה על כבוד ה’ ולהתייחס ברצינות לחוקי התורה. הפגנת מסירות נפש לנוכח מתקפה על הדת היהודית נחשבת למעשה נשגב. מוות על קידוש השם הוא הרמה הגבוהה ביותר של נאמנות ומסירות נפש. למעשה, קיום מצוות התורה גם במחיר אישי כבד, נמצא על הרצף של קידוש ה’.

 

בשנה האחרונה רבים הביעו תמיהה על תגובת הציבור החרדי למגפת קורונה. בני הקהילה המשיכו ללמוד יחד ולהתפלל בציבור למרות שבמעשיהם גרמו להחרפה של הדבקה ותמותה. האם מנהיגי הקהילה אינם מודעים לכך שפיקוח נפש דוחה את מרבית מצוות התורה? ובכן, במידה רבה הסיבה להתנהגותם נעוצה בקו המחשבה המפורט לעיל בנוגע לקדושת המצוות. אף כי היו מודעים לכך שהחולי והמוות יתפשטו, מנהיגי הקהילה החרדית קבעו כי מדובר בקידוש השם וכי ההתכנסויות יימשכו למען שמו.

אני מניח שהרמב”ם היה מתנגד לאופן שבו אני מציג את הפרשנות החרדית בטענה שהיא סלחנית מדי. הוא עצמו מכנה אנשים מסוגם “אפיקורסים” משום שהם סבורים כי פעולות מצילות חיים הן חילול שבת. הם אפיקורסים לא משום שהם מקדמים עמדות נוגדות מסורת אלא מפני שהוראותיהם מבוססות על פרשנות שגויה לטבעו האמיתי של האל. אלוהים אינו כל כך מרוכז בעצמו עד שהוא מוכן להקריב חיי אדם רק כדי להפגין את סמכותו ולהגן על כבודו. הוא שואף שבני אדם יהיו טובים זה לזה, שיצילו חיים – שפשוט יחיו יותר. התורה ניתנה כדי לחיות על פיה.

אני מסכים עם גישת הרמב”ם הגורסת כי המצוות הן מתנת אהבה לאדם מאלוהים, ומטרתן להעשיר את חייהם ולהיטיב עמם, להוביל אותם לעבר חיים בריאים יותר ולהגן עליהם מפני המוות. בספרו מורה נבוכים הרמב”ם מפרש את הפסוק מתוך ספר דברים (י’, 13-12) “… מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ . . . .  לִשְׁמֹר אֶת-מִצְו‍ֹת ה’ וְאֶת-חֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ.” התורה מסבירה שהדברות ניתנו לשם שיפור איכות החיים שלנו, ובכלל זה בריאות ורווחה. אם קיום מצוות משפיע על חייך לרעה, מסביר הרמב”ם, מוטב שתלמד.י שוב את החוק כי קרוב לוודאי שאינך מפרש.ת אותו נכונה (ואם ההשפעה השלילית של קיום המצוות על חייך אינה משתנה, מן הסתם אינך מבין.ה “מה טוב לך”).[10]

בהגדרת טעמי המצוות, נכון יותר להבין כי הדגש על יצירת צייתנות בקרב המאמינים מתפרש כאמצעי להפגנת ריבונות שמתאימה יותר לשליט בשר ודם המבקש להאדיר את עצמו במפגני כוח. אני טוען כי מטרתן של המצוות היא להנחות את בני האדם בדרכם ולסייע להם לחיות חיים טובים יותר, כפי שמעיד המדרש הבא: “וכי מה איכפת ליה להקב”ה למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף [כדי לאכול]?[11] הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות”.[12] התורה מטייבת את הטבע האנושי כשהיא משתדלת להניח בצד אנוכיות ושמחה לאיד ומנסה לצמצם תכונות שליליות המונעות מאיתנו לעשות טוב למען האחר.ת. לא מדובר במפגן שליטה. ההנחיות ניתנו כדי שאנשים יהיו אוהבים יותר, חומלים יותר, מוסריים ורגישים יותר.

ההתמקדות בפעולות מצילות חיים ובעליונותן על פני כל המצוות למעט שלוש, משקפת אולי פרשנות צרה מדי של התורה.[13] אני מודה לאלוהים על כך שביהדות, חיי אדם חשובים יותר מפולחן דתי, גם כשהוא נועד לרומם ולפאר את שם האל. אך המסר העמוק יותר הוא שהאל נתן את התורה כדי לסייע לבני האדם לחיות יותר – עם יותר אהבה, יותר נמרצות, יותר שמחה ויותר צדק. מהנחיה זו אנו לא למדים רק להציל חיים של מי שנתון בסכנה, אלא מצווים באותה מידה להעשיר את חיינו ואת חיי האחר בכל עת ובכל שעה.

עלינו לפרש את טעמי המצוות והחוקים כאמצעי לחיים ראויים יותר וליישם אותם בחברה המשפרת את חייהם של אנשים רבים ככל האפשר. יש להוליך את המדע, הרפואה והמדיניות הציבורית בנתיבי התורה, ולהגדירם כיעדים שמטרתם הארכת תוחלת החיים והענקת אפשרות לחיים בריאים יותר, יצרניים יותר ושלמים יותר.

ובמילים מתוך תפילת שמונה עשרה: “כי באור פניך נתת לנו [אלוהים] תורת חיים ואהבת חסד וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום”.[14] המשימה שלנו בדור הזה היא לפתח את תורת החיים כך שתנחה את כל מעשינו למטרת הרחבת חיים. כך תגשים התורה את השאיפה להיות לתורת חיים באמצעות פרטי הפרטים הנמנים בה. תורה שניתן לחיות לאורה.[15]


 

[1]״וכל נפש אשר תפול אל מקום מים ואל מקום אל יעלה איש בסולם וחבל וכלי״

(עותק של ברית דמשק מן הגניזה, כתב יד א, עמוד יא שורות 16-17)

[2] ספר מקבים ב, 38.

[3] ע”ע סנהדרין ע”ד ע”א ואילך.

[4] שם, ע”ד, ע”א.

[5] רבי עקיבא מציין שהכהנים ביצעו את עבודות הכהונה במשך כל ימות השבוע כולל שבת. עבודת הקרבנות גברה על שמירת שבת כהלכתה. יחד עם זאת, הכהן מצווה לדחות את עבודת האל [שהיא לכשעצמה דוחה שבת] מפני נתינת עדות שעשויה למנוע עונש מוות. אם סיכוי דחוק להציל חיי אדם עוקף מלאכה שהיא – בפני עצמה – דוחה את הלכות השבת, קל וחומר שבשבת יש לעשות הכל כדי להציל חיים. רבי אלעזר מוסיף לטיעון את טקס ברית המילה, שמתבצע ביום השמיני לחייו של התינוק גם אם הוא יוצא בשבת, ואחרים מציעים מסקנות דומות נוספות (יומא פ”ה, ע”ב).

[6] מסכת יומא, פ”ה ע”ב.

[7] משנה תורה, ספר זמנים, הלכות שבת ב, 3.

[8] שם.

[9] שם. יחזקאל כ, 25.

[10] מורה נבוכים חלק ג’, פרק כ”ח.

[11]במעשה השחיטה, החתך מתבצע בקדמת הצוואר וחותך את וריד הצוואר והוושט כך שזרימת החמצן והדם מתנתקת והחיה מאבדת מיד את ההכרה.

[12] ספרא שמיני, פרק י”ב; בראשית רבא כ”ד, 1; ויקרא רבא י”ג, 3. הפועל “לצרף” מגיע מתחום המטלורגיה (חקר תכונותיהן של מתכות) להגדרת התהליך שבו כדי ליצור זהב טהור יש להסיר עופרת ומתכות בעלות ערך נמוך יותר.

[13]  התלמוד מרמז על כך כשהוא טוען כי גם במצב שבו הסיכוי להצלת חיים הוא קטן יש להשתמש בכל כלי אפשרי כולל כאלה שמצריכים חילול שבת. הרעיון הוא שאנו מצווים לתמוך בחיים תמיד, לא רק בסכנת חיים מיידית.

[14] מתוך סידור קורן, ירושלים (2015), עמ’ 131.

[15] במקרים בהם קיום מצוות מהווה מגבלה על החיים, גורם להשפלת צורות חיים מסוימות ולפיחות בשוויון או בכבוד האדם, המשימה היא להביא אותן לסטנדרט של “וחי בהם ולא שימות בהם” באופן מלא (הצלת חיים) או חלקי (לבלום ‘הפחתת חיים’).

להאזנה

קבצים להורדה

שיתוף

פרשות נוספות