פרשת כי תבוא: קץ עידן התוכחה

דבר תורה על פרשת כי תבוא מאת הר' ייץ גרינברג: קץ עידן התוכחה

For English click here

תרגום: עליזה רז-מלצר

פרשת “כי תבוא” היא אחת משתי פרשות שמופיעים בהן פסוקי התוכחה. הפסוקים הללו מבטאים את התיאולוגיה הדומיננטית של המקרא בפירוש של ההיסטוריה: גלות וסבל הם תגובה לחטאי עם ישראל. פרשנות זו אפשרה את המשך האמונה האיתנה של היהודים גם במהלך שנות סבל ארוכות, כי האל מעניש אותם מתוך אהבה, וכי צריך רק לחזור בתשובה כדי להיוושע. ואולם, אחרי השואה עלינו לפרש מחדש את התיאולוגיה וההיסטוריה היהודית.

האל המקראי אוחז חזק במושכות ההיסטוריה: אם עם ישראל עושים הטוב בעיני האל ומגשימים את ייעודם, האל גומל להם על אדמתם ומבטיח נצחון על אויביהם. אם העם פונה לעבודה זרה או מורד בדרך הברית, האל מעניש ומכניע אותו, לרוב בתיווך אומה דכאנית שנשלחת למחוץ אותו. פסוקי התוכחה בפרשתנו מתארים לפרטי פרטים את הסבל האיום שאלוהים ימיט על היהודים אם יחטאו, בכללם הפסד בקרב, חולי ומגפות מדבקות, רעב ובצורת, גירוש מן האדמה, מלחמה, שבי ועבדות בדור הבא.

בעת העתיקה ובימי הביניים, מרבית האנשים פירשו את גורלם ההיסטורי כתוצר של מעשי האלים. לכן כאשר שלטה ממלכת אשור, רוב האוכלוסייה המקומית קיבלה על עצמה את הדת האשורית ועבדה את אליליה, משום שהם הכריעו את האלים המקומיים.[1] כך אירע בתקופת הרומאים. בימי הביניים, כשהאיסלאם הופץ באמצעות כיבושים צבאיים, המוסלמים פירשו את נצחונותיהם כעדות לכוחו של אללה ותכופות כפו את אמונתם בכוח החרב. אף כי לרוב אוכלוסיות מקומיות קיבלו על עצמן את הדת המנצחת, היהודים המשיכו להאמין באל אחד, שמדי פעם מאפשר לדתות אחרות למשול בהם כעונש על חטאיהם. הם נותרו נאמנים לאל שמשך בחוטי ההיסטוריה ונטע אותם בגולה עד שיחזרו בתשובה. או אז, ישתמש האל בכוחותיו האלוהיים כדי לגאול אותם.

לרוע המזל, תיאולוגיה זו שהגנה על היהדות, הפכה לאתיקה של פאסיביות. הרי רק אלוהים יכול להביא את קץ הגלות ולכן לא הייתה תנועה משמעותית שפעלה למען חזרה לישראל והשבת כבוד הריבונות. כשהתנועה הציונית נוסדה מתוך חזון להקים מדינה יהודית, רוב היהודים הדתיים טענו כי גאולת הארץ בידי אדם היא חילול הקודש ותגיע רק מלמעלה. בתפילת מוסף של יום טוב נאמר “וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ וְלַעֲשׂוֹת חוֹבוֹתֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ”[2]… היהדות המשיכה לפרש את התוכחות בפרשת כי תבוא כמפתח להבנת הגלות המתמשכת. פסוקי התוכחה כל כך מבהילים עד שהתפתחה מסורת של קריאתם במהירות, כמעט בלחישה, כדי שהקללות לא ייצאו לפועל בדור הנוכחי. מדי שנה היו יהודים מתבדלים שחיו בגטאות קוראים את פסוקי התוכחה ותוהים מתי יחליט אלוהים שהיהודים סבלו מספיק וישלח מושיע שיביא את הגלות לקיצה.

אחרי השואה חלחלה ההבנה שההיסטוריה היהודית כבר לא עומדת בתנאי התוכחה. בקיץ 1944, כשמספר הנרצחים בקרב יהדות הונגריה הגיע ל-10,000 ביום, ילדים יהודים הושלכו חיים למשרפות באושוויץ – אולי מטעמי חיסכון בגז או משום שנגמר המקום בתאי הגזים. בשבילי, הרגע שבו למדתי על האירוע המבעית הזה היה זה שבו הבנתי באופן מוחלט שאין חטא שמצדיק עונש כזה משמים. גם הגטאות, הטרור, ההרעבה, הגירוש השיטתי, העינויים, ההשפלה האינסופית והביזוי — אף אחד מהם לא יכול להתפרש כעונש משום אל שאני מאמין בו ואוהב אותו.[3]

יתרה מזאת, המחשבה שאלוהים אחראי לשואה מובילה למסקנות שערורייתיות. היו יהודים דתיים – בעיקר מקהילות חרדיות/חסידיות – שחשבו שהם מרוממים את שם האל כשהם טוענים בתוקף שהטבח בעם היהודי התרחש כעונש על סטייה מדרך התורה. הרב אלחנן וסרמן, בעצמו יהודי צדיק שנרצח בידי הנאצים, כתב: “בימינו בחרו להם היהודים בשתי עבודות זרות אשר להן יקריבו את קרבנותיהם, הרי הם: הסוציאליזם והנאציונליזם [הציונות] … בשמים הרכיבו את שתי העבודות הזרות לאחת – נציונל-סוציאליזם, יצרו מהן מטה זעם איום,[4] המכה ביהודים בחמת רצח בכל קצוות ארץ. הטומאות להן סגדנו הן החובלות בנו”.[5]  במילים אחרות, במקום להאשים את הנאצים שהוציאו לפועל את כל האכזריות הרצחנית הזו, ו/או את שכניהם, בני בריתם והעומדים מן הצד, וסרמן תולה את האשם בקרבנות ובמעשיהם, במקום להתייחס לכל הקרבנות כקדושים וליהודים שהמשיכו לקיים את יהדותם כגיבורים. היגיון זה יוצר פיחות בערך תיקון עולם אצל היהודים ומשפיל את הציונות החילונית כשהוא תולה בה את הקטסטרופה.

גם הסטטיסטיקה מערערת את יסודות הטיעון שהשואה היא ענישה מאלוהים על חילול התורה. 90-80% מבני ובנות העדה החרדית נרצחו בשואה, האחוז הגבוה ביותר מכלל הקהילות היהודיות. לעומת זאת, 95% מהיהודים החילונים והמתבוללים בדנמרק ניצלו. באופן כללי, ליהודים שהשתלבו בחברה האירופאית היה סיכוי גדול יותר להינצל (הגם שהיה קטן) משום שהיו להם קשרים וגישה טובה יותר לסיוע לא-יהודי מאשר החרדים ושומרי מצוות.

נתון סטטיסטי נוסף הוא שבארצות בהן אזרחים לא-יהודים נקטו בפעולה משמעותית להצלת יהודים, אחוזי ההישרדות של היהודים היו גבוהים בהרבה. בפולין נרצחו 90% מהיהודים ובליטא 95%. לעומתן, 50,000 יהודים מבולגריה ניצלו בזכות ממשלת בולגריה ואזרחיה שלא הסכימו למסור אותם לגרמנים. במחוז ולוניה האוהד (אוכלוסיות ליברליות, פרנקופוניות ואנטי-גרמניות), נספו 25% מהקהילה היהודית. במחוזות פלמים עוינים (אוכלוסיות שמרניות, פרו-גרמניות ואנטישמיות יותר), נספו 75%.[6]

במהלך ששת העשורים בהם אני מתחבט בהשלכות של השואה, נבטה אצלי התובנה שלאורך שנות ההיסטוריה היהודית חל שינוי בדמותה של השליטה האלוהית. חז”ל לימדו אותנו שאחרי חורבן הבית חידש אלוהים את הברית אך גם צמצם את עצמו, כדי לסמן לבני אדם לקחת על עצמם אחריות גדולה יותר לברית ולהיסטוריה. החלטותיהם של אנשים והמדיניות שהם קובעים ישפיעו יותר על התפתחות מהלכים היסטוריים. לפיכך נאמר בתפילה החז”לית: “מפני חטאינו גלינו מארצנו”. אך אלה לא היו חטאים בין אדם למקום – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שקדמו לחורבן בית ראשון. בתלמוד מתוארים החטאים כעוולות בין אדם לחברו. יהודים השפילו זה את זה ורבנים העלימו עין; הקנאים מרדו ברומי בחוסר אחריות, במקום לשבת להידברות; קנאים שרפו מוצרי מזון כדי להכריח יהודים להצטרף למלחמה נגד הרומאים, ועוד.[7] התובנה החז”לית על השינוי במדיניות האלוהית הולידה אצלי את תורת שלבי הברית, הגורסת כי אלוהים מעביר לבני אדם את האחריות ולא יהפוך שוב חוקי טבע כדי להשיג ניצחון למאמיניו (כמו בקריעת ים סוף).[8]

כיום אנו מצויים בשלב השלישי של הברית, זה שבו האל נסתר לחלוטין אך נוכח במלואו בגורלה של היהדות (והאנושות). האל העניק לבני אדם אחריות מלאה על קיום הברית והוא עצמו פועל בתיווך של בני אדם וחוקי טבע. אלוהים היה נוכח ושותף לסבל בגטאות, במחנות ההשמדה ובתאי הגזים. אך הנאצים ניצלו את חירותם כדי לצבור כוח מפלצתי במאמציהם להכחיד את העם היהודי. יהודי אירופה היו חסרי אונים ובישראל עוד לא הייתה מדינה שתשמש להם מקלט. כישלונן הכמעט מוחלט של בנות הברית לעצור את השמדת היהודים, העלמת עין ו/או שיתוף פעולה של השכנים הלא-יהודים הם שהובילו לתוצאה הקטסטרופלית. לא חטאי היהודים הביאו על עצמם את האסון. היו אלה הפשעים שנגרמו מעשייה ואי-עשייה של האנושות כולה שהביאו למותם של שישה מיליון. מניעת שואות עתידיות אינה תלויה בחזרה בתשובה אלא ביהודים שצוברים כוח לצורך הגנה עצמית ובעולם שמפתח תרבות של סולידריות ואחריות כדי למנוע רצח עם של היהודים או כל קבוצה אחרת.

ישנה דרך נוספת ליישם את העיקרון. כשנעשה שימוש בכוח יהודי, המוסר של המדינה היהודית לעולם לא יהיה שלם. כל שימוש בכוח על ידי כל יישות אנושית, במהותו אינו יכול להיות שלם. לכן, קיומה של מדינת ישראל לא יכולה להיות תלויה ברמת מוסריות מושלמת. אלה הסבורים כי אלוהים מצפה לרמה ערכית גבוהה יותר ממדינת ישראל, ואם לאו יגורשו מעל אדמתם, או הארץ תקיא אותם, בשפה המקראית – הם אידיאליסטיים בעלי כוונות טובות, אך הם טועים. הישרדותנו תלויה במדיניות חזקה ואחראית של מדינת ישראל וביצירת בנות ברית יציבות ומהימנות (כולל יהדות התפוצות) ונרמול יחסים עם מדינות אחרות. אם זכות הקיום של המדינה היהודית תלוי ברמת המוסר שלה, אך אותו קריטריון אינו תקף למדינות אחרות, זהו מוסר כפול המסכן את מדינת ישראל. אני מקווה שמדינת ישראל תקבע את הסטנדרטים המוסריים הגבוהים ביותר במדיניות שהיא קובעת, ואף פועל לכך. אני מאמין שבאופן כללי היא עומדת במבחן. אך ציפיות לא ריאליסטיות והכרה מותנית בזכות הקיום שלה, הן לא הוגנות ובלתי מוסריות. כשותפים של האל, עלינו להשקיע מאמצים כפולים ומכופלים בחיזוק מדינת ישראל, כולל לסייע לה להתייחס בכבוד לכל אזרחיה ושכניה, בכללם הפלסטינים, ולהשקיע מאמץ כפול כדי להבטיח שארה”ב תהיה בת ברית מהימנה ותומכת.

לא הפסקנו לקרוא את פסוקי התוכחה. כשנקרא אותם במהירות ובשקט, נכיר בכך שאלוהים כבר לא פועל כך בעולמנו. השינוי בדרכי הפעולה של האל הוא הזמנה אלינו מאלוהים לקחת יותר אחריות.

 


[1]  מלכים ב, י”ח, ובעיקר פסוקים 35-19 בהם נציג אשור מפרש את כיבושיהם כניצחון האלילים. הוא מבקש מהיהודים ללכת בדרכם ולהמיר את האמונה באלוהים במנהגי הדת האשורית.

[2]  סידור קורן, עמ’ 813

[3]  See Irving Greenberg, “Cloud of Smoke, Pillar of Fire: Judaism, Commentary and Modernity After the Holocaust”, and Fleischner, editor, Auschwitz: Beginning of a New Era (Ktav, 1979), pp. 9-10, 23.

[4]  השוו לישעיהו י, 5: “הוֹי אַשּׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי; וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי”

[5]  אלחנן וסרמן, “עקבתא דמשיחא”, פרק “הרועים”, עמ’ 35 (סעיף כ”א). ההדגשות שלי.

[6]  עוד נתונים סטטיסטיים על מדינות אחרות וניתוח נתוני הישרדות של היהודים בספרי ניצחון החיים (בכתובים), פרק 11.

[7]  גיטין נ”ה, ע”א.

[8]  See I. Greenberg, “The Third Great Cycle of Jewish History” and also “Voluntary Covenant” (available at rabbiirvinggreenberg.com) and further developed in The Triumph of Life (forthcoming) chapter 10.

להאזנה

קבצים להורדה

שיתוף

פרשות נוספות