פרשת בלק: פלורליזם בנבואה

מאת   •    •  תנ״ך

For English click here

תרגום: עליזה רז-מלצר

עלילת הנביא בלעם בפרשת בלק היא רבת רבדים. על פני השטח, הפרשה מעבירה ביקורת נמרצת – על גבול הסאטירה – כלפי אדם הנחשב בקרב הגויים לנביא גדול. איש גאוותן ורודף כבוד השואף, יותר מכל, לכסף והכרה. הוא לא מנסה לשמוע את דבר האלוהים ולהעביר אותו אלא פועל להוליך את האל שולל בחלקלקות, לטובת תמורה גדולה מהמלך בלק. בלעם, שטוף חמדנות, עושה מעצמו צחוק, ובסופו של דבר, ההבנה שהוא נפגש עם השכינה היא פחותה מזו של אתונו. אף על פי כן, אם נניח ללעג, בלעם מתברר למעשה כנביא אמת – אדם המצוי בקשר עם אלוהים ומקבל ממנו מסרים ישירים. תיאורי העם היהודי בנבואתו הם מהיפים שנאמרו. כך מראה התורה שאלוהים מחובר לעמים שאינם יהודיים ואוהב אותם מאוד. הוא שולח להם נביאים ונוטה כלפיהם חסד בתוכן ההתגלות. תגלית זו היא בשורה לעתיד של נבואה פלורליסטית, שלא תתקבל בקאנון היהודי עד שיחלפו אלפי שנים מימי המקרא, כלומר – בימינו.

נתחיל מההתחלה. בלק מלך מואב חושש מהתחזקות העם היהודי, לאחר שהאחרון הנחית תבוסה מוחצת על שני מלכים חזקים, סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. בלק מחליט לגייס את בלעם, הנביא המדייני הגדול, לקלל את בני ישראל ולהכניע אותם בדרך על-טבעית. בלעם נענה ברצון. אולי הוא חש את המתח הגבוה של האנרגיה האלוהית שזורמת בו ולא מבין את תפקיד הנביא. הוא חווה את עצמו כשכיר חרב ומצפה שבלק יקנה את שירותיו במחיר הגבוה ביותר. אלוהים מתרה בו שלא יעלה על דעתו לקלל את ישראל משום שהוא עם שמבורך על ידי האל (במדבר כ”ב, 12), אך בלעם לא מקשיב לו. הוא מתכנן כיצד יגרום לבלק לשלוח אליו שרים בכירים עוד יותר, שיציעו לו שכר גבוה יותר בעד העבודה המלוכלכת שבלעם יעשה למען בלק.

בלק אכן שולח שרים בכירים יותר הנושאים בפיהם הבטחה מרומזת לשכר גבוה יותר שבלעם יקבל אם יוציא לפועל את הקללה על ישראל. בלעם בתגובה מגדיל את דרישותיו: “…אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב [רמז דק…] לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה” (במדבר כ”ב, 18). הוא יודע שאלוהים לא רוצה שיפגע בבני ישראל, אך הוא מקווה שיצליח איכשהו למצוא פרצה. אם השכר ישביע את רצונו הוא ימצא דרך לעקוף את התנגדותו של אלוהים ולהנחית על ישראל מכת מחץ. בלעם מצליח אפילו לשכנע את אלוהים לאפשר לו ללכת עם שרי מואב, אך אלוהים מתרה בו שוב לדבר ולעשות רק מה שהוא אומר (במדבר כ”ב, 20).

בשלב זה, בלעם מסונוור מהמחשבה על השלל שממתין לו. חמדנותו אינה מאפשרת לו לראות דבר זולת ערימות זהב וכסף. אלוהים שולח מלאך שיעמוד בדרכו, אך הוא אינו רואה אותו. האתון רואה את הכוח העומד מולה, אך הנביא לא מסוגל לחזות במה שרואה הבהמה רפת השכל. שלוש פעמים נעצרת האתון או נסוגה לאחור, חרף דירבוני בעליה. סוף סוף נפקחות עיניו של בלעם והוא מבין שאלוהים לא רוצה שישתמש בכוחו לפגיעה בישראל. בלעם אפילו מציע לסגת, אך לא נראה שהוא מתכוון לכך. הוא עוד מקווה להזדמנות – או לשינוי דעתו של האל – שתאפשר לו לקבל את שכר קללתו. ממש “מופת”  של נביא הנענה לשליחות עליונה. ממש “מופת” של נביא המתווך בין בני אדם לזעמו של האל ומתחנן על נפשם למחילה.[1]

למחרת שולח בלק לבלעם זבחים מפוארים ומעמיד טקס גרנדיוזי שבו מועלים לקרבן שבעה פרים ושבעה אילים. אך אבוי למזימה של בלק ואבוי לפנטזיית ההתעשרות של בלעם, אלוהים מורה לנביא לשאת ברכה לעם ישראל, ששיאה במילים: “תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ [=עם ישראל]” (במדבר כ”ג, 10).

בלק מתוסכל מכך שהנביא בירך את אויבו. אך גם הוא סבור עדיין שאלוהים ניתן לתמרון. פעמיים נוספות מנסים בלק ובלעם להעלות קרבנות מפוארים, בכל פעם מנקודת תצפית שונה על בני ישראל, במחשבה שאם רק יתמקמו נכון יצליחו לשכנע את אלוהים להרשות להם לתת דרור למתקפה רוחנית על בני ישראל. אך בלק ובלעם לומדים שאי אפשר להתחכם עם אלוהים. אי אפשר ‘לעבוד עליו’ או לתמרן אותו להוציא לפועל את רצונו הזדוני של מלך מואב. הקרבנות המשתנעים מבטאים את האמונה השקרית והפוגענית של עובדי אלילים וכשפים, שיש נוסחה מיסטית או פולחן כזה או אחר המסוגלים לכפות על אלוהים את קיום רצון האדם. במקום זה, אלוהים גרם לבלעם לברך את ישראל פעמיים, כל פעם בעוצמה ובעומק גדולים יותר.

כאן הטוויסט בעלילת הפרשה – מעבר מנבואה כאמנות של רשע ומסתורין לנבואה שהיא התגלות אמתית. בפעמים האחרונות שבלעם נושא את נבואתו הוא מפסיק לחפש את מפתח הקסמים למילוי משאלות לבו הזדוניות. הוא פותח את עצמו לאלוהים ומיד פורצת מפיו נבואה טהורה. בפעם השניה, בלעם כבר מעביר מסר מהאל ש”לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל” (במדבר כ”ג, 23), כי אם “ה’ אֱלֹהָיו עִמּוֹ” (שם, 22). הוא מכריז כי “הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה.”  (שם, 20)

בסצנה האחרונה נחה על בלעם רוח האל והמחסומים נפרצים: “מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל.” (כ”ד, 5). הוא משווה את בני ישראל המבורכים ל”…נְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם” (שם, 6). ישראל הוא עם מבורך והאל יברך את מברכיו ויקלל את מקלליו (שם, 9).

זהו סוף מטלטל לפרוייקט שהחל בלעג לנביא שאינו יהודי. ברוב המקרים, המקרא רואה בדתות הסובבות עובדי אלילים נטולי השפעה רוחנית. אך ברכה זו שהגיחה מבלעם מבהירה היטב את העובדה שהאל מתגלה גם בפני נביאים לא-יהודים. משמעות הדבר היא שאלוהים קרוב ללא-יהודים. אחרי הכל, גם הם נבראו בצלם אלוהים והם יקרים ללבו. אלוהים לא מפקיר אותם לבורות רוחנית או למקסם שווא אלא מתחבר אליהם כדי שגם הם יוכלו למלא את תפקידם בהשגת תיקון עולם. אלוהים מבקש את שותפותם בתיקון העולם. אלוהים מבקש את ברכתם לישראל גם כשישראל וצאצאי אברהם הם מקור הברכה לכל משפחות האדמה.[2]

כבר אלפי שנה נחשב במסורת היהודית הנושא העמוק והנסתר של יחסי יהודים ולא יהודים לפרספקטיבה שולית וזנוחה. אך בימינו, המפגש בין יהודים ללא-יהודים הגיע לדרגה חדשה של אנושיות והיפתחות הדדית.[3] אלוהים נותן לנו הזדמנות לפרוץ את הדרך, להכיר את צלם אלוהים שבאחר, לחבור לשותפות שמטרתה לתקן את העולם לכולם. אחרי הכל, יידרשו כוחות משותפים כדי להתגבר על עקרונות מושרשים, קיפוח מצטבר וסטריאוטיפים שליליים וליצור מערכת של צדק ושוויון לכל.

כדי להגיע ליעד, האל מקיים שותפות בריתית עם יותר מדת אחת, יותר מלאום אחד, יותר ממסורת אחת. משימה זו – שמורשת נזקי העבר מקשים עליה עוד יותר – היא השליחות של דורנו. יצירת שיתוף פעולה מתוך מחוייבות משותפת לתיקון עולם היא בידינו. במצבנו הנוכחי, אנו מסוגלים כבר לזהות מניעים עיוורים, חמדניים ואנוכיים של ‘בלעמים’ למיניהם, ולהבין שהיה כבר תקדים של נביא לא יהודי מתרבות זרה שאלוהים קיים איתו קשר ומערכת יחסים. התגלית שאלוהים דואג לכולם עשויה להוביל לפריצת דרך משותפת שתביא שלום ושלמות לאנושות. היא עשויה לחשוף ולשחזר את שירת ההתגלות היפהפיה הגלומה באחר ובאורח חייו. גילויים כגון אלה עשויים לחולל אהבה ודאגה הדדית שיובילו לברכה ולהיות בני האדם ברוכים זה לזה.


[1] ר’ מאמרי על פרשת שלח לך “תיווך בין אלוהים לאדם: תפקידו הנוסף של הנביא

[2] בראשית י”ב, 3-2.

[3] אין להכחיש שגם היום קיימים בחברה גילויים של שנאה, אנטישמיות והשפלה כנגד יהודים.

שיתוף

פרשות נוספות