השבוע אנו פותחים בקריאתו של ספר ויקרא. על אף התדמית שלו, עוסק ספר ויקרא לא רק בקורבנות וקודש, ולא רק ביחסים שבין בני האדם למקום, אלא גם ביחסים בין אישיים רבים. יתירה מזו, הספר מעיד חזור ושנו כי תחומים אלו, של בין בני האדם למקום ובין בני האדם לעצמם, שזורים ושלובים אלו באלו. דוגמה אחת לכך נמצאת כבר בפרשת ויקרא, שם אנו מוצאים עיסוק בדיבור, דיבור שבין בני אדם, הטיפול בדיבור בעייתי במרחב הקודש, ובאמצעות המדרש גם עיסוק בדיבור שבין אדם למקום. למעשה אנו עדים לעיסוק בהכרחיות של דיבור מחד ובסכנות הטמונות בו מאידך.
הפסוק הפותח את פרק ה’ בפרשת ויקרא קורא לאדם שלא להתעלם: “וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֹנֽוֹ” (ויקרא ה, א’). במבט ראשון, עשויה ההתעלמות המתוארת בפסוק להיקרא באופן סביל, כשתיקה. ואולם, ניתן במידה רבה להבין את אותה ההתעלמות לא כבחירה בפסיביות אלא כמעשה אקטיבי, אולי כהימנעות אקטיבית. במדרש מוצעת קריאה נוספת לפסוק לפיה נוסף לו מטען של אמירה כוזבת – כך נוצרת מעין הקבלה לפיה הימנעות מאמירת אמת כמוה כאמירת שקר, והפסוק הופך לאזהרה הוליסטית בדבר דיבור לא ראוי מחד, והימנעות מדיבור מתבקש, מאידך.
א. “ונשא עונו” – דיבור כוזב כלפי שמים
במדרש כואב מתואר האלוהים כשהוא מאוכזב ונבגד על ידי ישראל הפונים לעגל. אולם אכזבתו איננה טמונה בעצם הפנייה של ישראל לעגל, אלא בהקשר שבו התרחשה פניה זו, רגע קט אחרי אמירתם החד משמעית של ישראל ‘נעשה ונשמע’. לאור אמירה זו אשר בונה ציפייה לקשר של נאמנות וייחוד, נחווית הבגידה המתרחשת סביב חטא העגל כמרה וקשה במיוחד. כך למשל מתוארת חוויה כאובה זו במדרש רבה על ויקרא פרק ה, הנשען על הפסוק ממשלי ‘אַל־תְּהִ֣י עֵד־חִנָּ֣ם בְּרֵעֶ֑ךָ וַ֝הֲפִתִּ֗יתָ בִּשְׂפָתֶֽיךָ’ (משלי כד, כ”ח):
ויקרא רבה, פרשה ו, א
מֵאַחַר שֶׁפִּתִּיתֶם אוֹתוֹ בְּסִינַי וַאֲמַרְתֶּם ‘כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כד, ז’), לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם אֲמַרְתֶּם לָעֵגֶל ‘ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל ‘ (שמות לב, ד’)
מדרש זה דורש את הרישא של הפסוק לאור הסיפא שלו. במלים אחרות, ‘אַל־תְּהִ֣י עֵד־חִנָּ֣ם’ – הדרישה מישראל שלא לתת עדות ריקה, מודגמת בחלקה השני של התקבולת – ‘והפתית בשפתיך’. איזוהי העדות הריקה, האסורה? אותו פיתוי שבו פיתו ישראל את האלוהים באמצעות המילים ‘נעשה ונשמע’.
אחד מממדי המדרש הראויים לתשומת לב מיוחדת הוא קריאתו של הדרשן את הכינוי ‘רֵע’, כמתייחס לאלוהים. ובלשון המדרש:
אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ וגו’ (משלי כד, כ”ח). אַל תְּהִי עֵד חִנָּם אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ‘וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה’ וַאֲנִי אֵל’ (ישעיה מג, י”ב) בְּרֵעֶךָ (משלי, שם) זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ‘רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב וגו’ (משלי כז, י’).
הדרשן מדגיש, באמצעות הפסוק המצוטט ממשלי כז, כי יש לקשר רעות זה היסטוריה משפחתית רבת דורות. כך מעובה עוד יותר ההקשר שבו התרחש העוון: לא רק דיבור נקודתי שיצר ציפייה כוזבת, אלא גם קשר מתמשך של רעות, שעל רקעו האכזבה כמובן רבה ומתעצמת באופן מיוחד.
נחזור לפרשתנו. מדרש זה קורא כאמור את הפסוק הפותח את פרק ה בויקרא: “”וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֗א… אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֹנֽוֹ” (ויקרא ה, א’). אולם, ברמת הפשט, נראה כי פסוק זה קורא להרים קול, ומתייחס למצב שבו אדם בוחר שלא לדבר, שלא להגיד – ונושא על כך את עוונו. כך, אף שלפי הקריאה המידרשית, נדמה שפסוק זה קורא דווקא להימנעות מדיבור לא אמין, מעדות ‘חינם’, הרי שטענת האלוהים כלפי ישראל במדרש היא שדבריהם יצרו אשליה, הוליכו אותו שולל. כיצד ניתן, אם כן, להבין את הקשר שבין הדרשה לפסוק?
במסכת סופרים מוזכרת הצעה העשויה לזרות אור על מילותיו האחרונות של הפסוק שלנו ‘אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֹנֽוֹ’, ואולי אף להוות הבסיס לקריאה מהופכת זו של הדברים. מוצע שם, שישנם מספר מלים בתורה שיש לקרוא בשונה מן הכתיב שלהם, באופן נקודתי, לא כאותיות למד אלף – בבחינת מילת השלילה ‘לא’, אלא כאותיות למד וו – בבחינת מילת היחס, בגוף נסתר, ‘לו’. ובלשון הכתובים:
“שלשה ‘לא’ כתובים בלמ”ד אל”ף, וקרואים ‘לו'” (מסכת סופרים, פרק ו).
אחת מהדוגמאות האפשריות המוזכרות שם, היא הפסוק הנידון מויקרא. או אז מתהפך מובנו של סוף הפסוק למצב שבו אומר האדם דבר מה לאחר: “אם לו יגיד”, בבחינת אם יגיד אליו, והתוצאה של האמירה היא “ונשא עונו”, בדיוק כפי שהתרחש, על פי המדרש, בין האלוהים לבני ישראל – הפגיעה בחטא העגל הייתה קשה במיוחד לאור האמירה נוטעת האמון שקדמה לה.
ב. “אם לא יגיד – ונשא עוונו”
ואולם, יש כמובן מקום לעיין בפשט הכתובים המכוון למצב הפוך, בו הבחירה לשתוק, שלא להעיד, היא שמובילה לנשיאת עוון.
ויקרא ה, א’
וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֹנֽוֹ.
אי אמירה יש בה נשיאת חטא. בחירתו של אדם בעל ידע משמעותי שלא להשמיע קול, יש בה עוון. אמירת הפסוק היא שהבחירה שלא להתערב איננה בחירה לגיטימית. עלינו כאנשים להיות מעורבים בחברה ובבריות, ולשאת את קולנו. כאשר מגיע אלינו מידע משמעותי, כתוצאה מראייה, ידיעה או שמיעה, עלינו להשמיע קול. פסיביות במקרה כזה יש בה עשייה שלילית, שבגינה ‘ונשא עונו’.
הפסוק הבא בפרק עוסק לכאורה בנושא אחר: “א֣וֹ נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע֘ בְּכָל־דָּבָ֣ר טָמֵא֒ אוֹ֩ בְנִבְלַ֨ת חַיָּ֜ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּנִבְלַת֙ בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה א֕וֹ בְּנִבְלַ֖ת שֶׁ֣רֶץ טָמֵ֑א וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא טָמֵ֖א וְאָשֵֽׁם” (ויקרא א, ב’). ואולם יש מקום לדרוש בו סמוכים, וזאת משום שזוהי דרכו של מדרש, וכן משום ששני הפסוקים קשורים תכנית – שכן שניהם חלק מרשימה קצרה של מקרים שעל העוברים אותם לעבור אותו תהליך של וידוי והבאת הקורבן, כפי שמפורט בהמשך הפרק: “וְהָיָ֥ה כִֽי־יֶאְשַׁ֖ם לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה וְהִ֨תְוַדָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עָלֶֽיהָ: וְהֵבִ֣יא אֶת־אֲשָׁמ֣וֹ לה’ עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א…” (ויקרא ה, ה’-ו’). במילים אחרות, פסוק א’ ופסוק ב’ מתארים מקרים ברשימת העברות שעליהם יש להביא קרבן אשם. עובדה זו מעלה את השאלה: מה מקשר בין המקרים ברשימה? מה משמעות הקשר שבין חוסר עדות לבין ההיטמאות המתוארת? לכאורה הם תחומי דין שונים ונבדלים זה מזה. יתירה מזו, השניים גם הפוכים. שכן במקרה אחד האדם איננו מודע להיטמאותו: “ונעלם ממנו”, ובמקרה השני חטאו של אדם הוא חוסר המעש על אף, ואולי דווקא לאור, מודעותו: “והוא עד או ראה או ידע”.
עם זאת, ישנו דמיון בין השניים שהסמיכות ביניהם מציינת. אמנם פסוק אחד עוסק במציאות של ‘ונעלם ממנו’ בהקשר של היטמאות, ופסוק שני מדבר על אי מתן עדות דווקא כאשר ישנה ידיעה. אולם, שני הפסוקים מדברים על מחויבותם של אנשים לאור מציאות שאליה נכלאו. אנו לא בוחרים להיות עדים וגם לא תמיד בוחרים להיטמא, אולם אף שאין מצבים באלו באשמתנו – אין אנו חופשיים להתעלם מהם. אנו לא תמיד בוחרים במצבים שבהם אנו מוצאים את עצמנו. אנו לא בהכרח בוחרים בטומאה, אנו לא בהכרח בוחרים להיות בעלי ידע, ואנו לא בוחרים לראות דבר זה או אחר המתקיים בחברתנו. אנו לא בהכרח מבקשים מודעות זו או אחרת שעולה בנו ביחס לעוולות המתרחשות סביבנו. אולם חוסר הבחירה בידע ובמודעות אינן פוטרות אותנו מאחריות. כמו שאם נטמאנו עלינו להיטהר – בין אם בחרנו במודע בטומאה ובין אם לאו, כך גם חוסר הרצון לדעת איננו פותר אותנו מפעולה בגינו של ידע זה או אחר. 1
כך הופך המקרה הנידון בסמיכות לפסוק א’ ממפתיע לכתחילה למלמד בדיעבד. הוא מעיד שגם אם לא בחרנו בנסיבות שהביאו אותנו להיטמא, גם אם לא בחרנו בנסיבות שהובילו אותנו להיות מודעים לעדות או עוולה – קיימת עלינו חובה להיטהר המקבילה לחובה שישנה עלינו לקום ולהעיד, ישנה עלינו מחויבות לעמוד ולהתריע גם אם לא בחרנו בנסיבות שהובילו אותנו לידע זה. המחויבות לתקן, לטהר, ולהעיד, איננה תלויה בהקשר שבו הפכנו לטמאים או יודעים – עלינו להשמיע קול, “ואם לא יגיד: ונשא עוונו”.
