תרגום: עליזה רז-מלצר

For english, press here

לצפייה בכל דברי התורה של הר’ יץ גרינברג לשנת תשפ”א, לחצו כאן
הקונפליקט המרכזי בתורה הוא בין עבודת ה’ לעבודת אלילים. הטקסט המקראי קורא למלחמת חורמה בעבודה זרה, ובפרשתנו הוא מדגיש זאת יותר מכל מקום אחר. אך התיעוד המקראי עצמו מעיד על כך שהמלחמה לא הצליחה כלל ועיקר. חז”ל, לעומתם, הצליחו למגר את עבודת האלילים בקרב בני ישראל, וראוי לפיכך לבחון את סוד הצלחתם.
בספרי נצחון החיים (בכתובים) אני כותב על המשמעות הגדולה של פער זה. אלוהים הוא אלוהי החיים. האל האחד אוהב את החיים ומקיים אותם בכל מקום שבו הוא שוכן. לעומת זאת, עבודה זרה עושה שימוש ביישות אנושית – השלכה/אליל/אלוהות, מעשה ידי אדם או פרי יצירתו – והופכת אותה למוחלטת. אך היצירה האנושית הפסאודו-תמידית אינה יכולה להחזיק את החיים הנצחיים. הרב סולובייצ’יק סבור כי כשכבוד החיים מבוסס על יסודות אנושיים מוגבלים, אותו גורם אנושי יכול גם ליטול אותו או להתכחש למשמעותו באופן שחותר תחת הערך הבלתי מוגבל ובלתי מעורער של החיים. אני מאמין כי האל הנצחי מקיים את החיים בהזרמת אנרגיה וחיות לתוך מרקם החיים האוניברסלי. אין יצירה אנושית או כוח מוגבל שיש בידם לקיים חיים, ולכן הם דועכים לבסוף ומתים. מכל האמור ניתן להסיק שעבודה זרה היא דת של מוות.
השואה מהווה דוגמה לסתירה המוחלטת בין יהדות לעבודה זרה. בתורת הנאציזם, בן אדם (הפיהרר)  מוגבה לדרגת אלוהים: הוא קובע מדיניות, מחליט בין טוב ורע ומכריע מי יחיה ומי ימות. אך הפיהרר הוא רק בן אדם, והדרך היחידה שבן אדם יכול להיות יותר מאחר באופן אינסופי היא באמצעות הנמכת אנשים לדרגת אפס. האל ה’אמיתי’ הוא אינסופי ביחס לאדם היחיד, אבל ה”אלוהים” האנושי-השקרי אינו יכול להיות אינסופי כלפי אחר בלי להשפיל אותו לדרגה אפסית. שבה הוא יכול להתעלות על אחרים היא בהשפלה של האחר. וכך אכן אירע, עם היהודים תחילה. במסגרת תהליך ההשפלה ב”ממלכת הלילה”, כהגדרתו של אלי ויזל, נוסדה ממלכת המוות. בעולם זה – ובפרט במחנות הריכוז וההשמדה – כל הכוחות והאינטראקציות המערכתיות כוונו לביזוי ולהקטנה של האסירים, וצמצום ערכם לאפס,[1] עד שנדחפו אל המוות.
בפרשת ראה התורה מפעילה את כל התותחים הכבדים כנגד עבודת אלילים: “וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא”.[2] לאחר שהאל ישמיד את העמים הזובחים לאלילים, מזהירה התורה את ישראל: “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן-תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר, אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת-אֱלֹהֵיהֶם?” ומה הסיבה? “כִּי כָל-תּוֹעֲבַת ה’ אֲשֶׁר שָׂנֵא, עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם–כִּי גַם אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם”.[3] שוב מזוהה עבודה זרה עם מוות ועם המנהג המזוויע של הקרבת ילדים לאלוהים אחרים (המקביל לגדיעת ניצני חיים ולקטיעת שרשרת החיים).
המתקפה על עבודת אלילים היא כה טוטאלית עד שפרשתנו מונה שלושה מקרים פוטנציאליים לעבודת אלילים שדינם מוות/הוצאה להורג כחלק מהמלחמה באיום: “כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת [כדי להדיח את השומעים לעבודה זרה]”, דינו מוות.[4] אם רעייתך או בני משפחתך מסיתים אותך לעבודת אלילים “לֹא-תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו; וְלֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא-תַחְמֹל וְלֹא-תְכַסֶּה עָלָיו. כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ, יָדְךָ תִּהְיֶה-בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ… וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת”.[5]  ולבסוף, אם תושבי עיר שלמה מחליטים לעבוד אלוהים אחרים “הַכֵּה תַכֶּה אֶת-יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי-חָרֶב.  הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּהּ וְאֶת-בְּהֶמְתָּהּ לְפִי-חָרֶב”[6]. העיר תחרב כליל על כל רכושה ולא תיבנה שוב לעולם.[7]
הקריאה להכחיד את עבודת האלילים מבהילה בעוצמותיה ומדיניות ההכחדה מצטיירת כצמאת דם. השאלה המתבקשת היא: האם המאבק צלח? אפשר היה להניח שמלחמה כל כך טוטאלית תסתיים בחיסול העבודה הזרה, אך הטקסט המקראי מוכיח כי מלחמת חירום זו לא פגעה במיוחד בנטייה לעבודה זרה. בספר שופטים ובמלכים א’ ו-ב’ בני ישראל פונים שוב ושוב לדתות האליליות של שכניהם. לאחר עונשים חוזרים ונשנים מאלוהים ושליטים שהוא שולח לדכא אותם עד עפר, בני ישראל חוזרים בתשובה. אך זו זמנית בלבד, והם חוזרים לסורם ומתניעים מחדש את מעגל הדיכוי והענישה.
מדוע כשלה המתקפה על עבודת האלילים? התשובה היא שעבודה זרה הייתה נטועה בקונסנזוס התרבותי של העמים הסובבים, כך שאך ‘טבעי’ היה בעיני היהודים להאמין כי הבַּעַל הוא אל הגשמים שמרווה את האדמה כתגובה לפולחן אלילי. התשובה הכללית יותר היא ששיטות הכוללות כפיה ושימוש בכוח – עד כדי אלימות קשה – מצליחות רק לעיתים רחוקות לשנות דעה או למשוך את הלבבות לכיוונים חיוביים יותר.
רק בתקופת חז”ל מוגרה כליל העבודה הזרה בקרב היהודים[8] וחז”ל משיגים את המטרה באמצעות חינוך לאהבה ולעבודת האל. בתקופה המקראית, בני ישראל היו ברובם עובדי אדמה בורים שעבדו את אלוהים בתגובה להתערבויות מרשימות ולניסים גדולים. אך אלו בדיוק האנשים שיושפעו בקלות גם ממפגני כוח של אלילים פגאניים (כדברי המאמינים או כפי שפירשו התרבויות הללו). חז”ל חינכו את העם להבין מהי אלוהות אמיתית ואיך חיים טובים צריכים להיראות. כעת, כשהם מצוידים בתובנות חדשות, ידעו היהודים להפעיל מחשבה עצמאית והיו חשופים פחות למקסמי העבודה הזרה. במוקד החיים היהודיים העמידו חז”ל את מצוות תלמוד תורה, ואכן, בתקופה החז”לית הרבה פחות יהודים עבדו את אלוהי הנסים והנפלאות. תחת זאת, חונכו למצוא קדושה בכל תחומי החיים ולמדו ש”עולם כמנהגו נוהג” ואין טעם “לשחד” את אלוהים או אלילי טבע מקומיים כדי שהאדמה תתן את יבולה.[9]
התרבות ההלניסטית שפשטה באותה תקופה סייעה לחז”ל בשל היותה מפותחת יותר. הבנה מדעית יותר של היקום ותפיסה מופשטת יותר של אל יוצר ובורא, החלישו את מהימנותן של דתות פגאניות עובדות אלילים. בקצרה, חז”ל הגיבו בפעילות חינוכית והצליחו לנצל את השינויים התרבותיים לחיסול מהימנותה של עבודת אלילים.
הטקסט התלמודי מציג מציאות שבה שינויים תרבותיים סייעו לחז”ל לגבור על הפיתויים המתלווים לעבודה זרה. התלמוד מתאר מקרה שבו רב אשי[10] מכריז על דרשה שתעסוק בשלושה מלכים חוטאים שהיו פעם תלמידים חכמים כמוהם ופנו לעבודה זרה.[11] באותו לילה בא אליו בחלום המלך מנשה – גדול מנהיגי פולחן האלילים – ודרש בכעס להבין באיזו זכות מחליטים רב אשי וחבריו שהם משתווים להם בתלמוד תורה. בחלום, מוכיח מנשה כי הוא היה גדול יותר בתורה מרב אשי וחבריו.[12]
רב אשי משתכנע כי המלכים אכן עולים עליהם בתלמוד תורה, ותוהה: ‘אם אתם גדולים כל כך בתורה, איך ייתכן שעבדתם עבודה זרה?’ ומנשה עונה: ‘לו חיית בתקופתנו, היית אוחז בשולי גלימתי ורץ אחריי [לעבוד עבודה זרה]’.[13] מנשה טוען בתוקף כי רב אשי היה גם הוא מתמלא תשוקה עזה לקחת חלק בעבודת אלילים משום פיתוייה הרבים ובשל העובדה שזו הייתה הדת השלטת באותה תקופה.
המסר הנלמד מן ההשתלשלות ההיסטורית של עבודת האלילים מחזק יסוד שהוא אבן הפינה של הדמוקרטיה: כפייה וכוח מייצרים הצטרפות מתוך כניעה. אך חינוך והבנה רצונית מעוררים נאמנות אמתית ומחויבות עמוקה יותר. זו הסיבה לכך שחברות דמוקרטיות מאריכות ימים יותר מדיקטטורות. חיילים בצבא דמוקרטי נלחמים ומסכנים את חייהם יותר משום שהם מאמינים במטרה ומזדהים עם הקהילה הפוליטית שלהם – הדמוקרטיה. אחוזי מס הכנסה שמשלמים אזרחי מדינות דמוקרטיות גבוה מן האחוזים שמשלמים אזרחים במשטרים דיקטטוריים ורודניים. כשאנשים מרגישים שיש כלפיהם כבוד גדול יותר הם ישקיעו יותר, בידיעה שהם יכולים להשפיע על השיטה ויש כבוד לעמדותיהם. קבלה מרצון מובילה לרמה גבוהה יותר של מחויבות.
אפילו אלוהים נאלץ ללמוד לקח זה. האל לא הצליח למנוע בכוח את המשיכה של בני ישראל לעבודה זרה. אולי כך ניתן להבין את שלבי הברית. בשלב השני, אלוהים מצטמצם, מוותר על אמצעי הכפיה האלוהיים ומזמין את בני האדם לקבל על עצמם אחריות גדולה יותר. שלב זה כולל מחויבות להתווייה ולהוראת תורת ה’. באמצעות עבודת שכנוע ודוגמה אישית הם מגדילים את קהל התומכים. חז”ל הצליחו למגר את העבודה הזרה במקום בו כשלה התורה, מפני שלא נסמכו על כוח וכפייה. לעד יהיו האנשים האוטונומיים מחויבים יותר למטרה שקיבלו על עצמם. זהו הגילוי הגדול וזו השיטה ליישם אותה בתקופתנו.

[1] הנאצים עסקו הלכה למעשה בצמצום הוצאות על הרג היהודים, ועברו מכדורים חיים לגז ואז לפחמן חד חמצני וציקלון בי שנועד במקור להשמדת מזיקים. עלות הריגת אדם אחד בקיץ 1944 הייתה כחצי סנט (כ-5 אגורות בקירוב) קראו:
Irving Greenberg, Cloud of Smoke, Pillar of Fire, in Eva Fleischner, Ed., Auschwitz: Beginning of a New Era? (Ktav, 1977, pp. 9-10)
[2] דברים י”ב, 3.
[3] דברים י”ב, 31-30.
[4] דברים י”ג, 6-1.
[5] דברים י”ג, 12-7.
[6] דברים י”ג, 13.
[7] דברים י”ג, 18-17.
[8] סנהדרין פד א. חז”ל דנים בסילוק היצר הרע של עבודה זרה לאחר חורבן בית שני. לא אפרט את האגדה הדמיונית על היצר הרע של עבודה זרה שנתפס ונכלא עד שחז”ל מבינים שללא היצר הרע הציווילזציה הייתה מפסיקה להתפתח.
[9] עבודה זרה נד ב.
[10] מגדולי האמוראים (חכמי התלמוד שפעלו בין המאות ה-6-3 לספירה). המסורת מייחסת לו את עריכת התלמוד, אף כי המחקר המודרני מוכיח שהיו עורכים חשובים נוספים גם אחרי תקופתו. יחד עם זאת, עצם העובדה שהוא נחשב לעורך המסורת מצביעה על מעמדו הבכיר.
[11] סנהדרין קב ב.
[12] בספרות התלמודית כל הדמויות המקראיות הגדולות – לוחמים, שופטים ומלכים, חוזרות כתלמידי חכמים.
[13] שם.