האם הקשר עם האלוהים פתוח לכל המעוניין בכך? ומהו מודל התקשורת של בני האדם עם האל? פרשתנו מציעה לשאלות הללו תשובה המחוללת היפוך תפקידים בלתי צפוי בין משה ובני ישראל לבין בלעם ובני מואב. השוואה בין תחילת פרשת בלק לבין סופה, היא למעשה השוואה בין התנהלותם של בני מואב, מנהיגם ונביאם בלק ובלעם, לבין התנהלותם של מקבילותיהם מבני ישראל – העם, פנחס ומשה. השוואה זו מבהירה את זהותם של מי שמוזמנים להיות בקשר עם אלוהים.

הפרשה פותחת בתיאור מצבם הנפשי של בני מואב ומנהיגם: "וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי: וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (במדבר כב, ב' – ג'). בני מואב מסתכלים על המציאות נכוחה, מבינים שמי שנלחם עם ישראל מפסיד, ונמצאים בפחד גדול משום שהם רואים את ישראל נלחמים ומנצחים פעם אחר פעם: "וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כָּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה…" (כב, ד')
 
לעומת ניתוח המציאות המדויק של בני מואב, בפרשה מתוארים בני ישראל כמי aמתנהלים ללא עיון וניתוח אלא מתוך יצריות ואימפולסיביות: "וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב" (שם כה, א').

התנהגותם של ישראל מאופיינת במימד נוסף: חוסר הנהגה. דמותו של משה נעדרת בתיאור ההתרחשויות, ולא ברור מה חלקו בהן והעם מתנהלים כקיבוץ נסחף.לא כך המצב במואב; מי שמוביל את העיון במצב ואת ההתמודדות איתו הוא המלך אשר נועץ במנהיגים נוספים מקרב מואב: "וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא: וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּעֹ֗ר …" (כב, ד' – ה').
 
בשני המקרים, של ישראל ושל מואב, ישנה פנייה אל כוח עליון. אולם, שוב ניכר כי פנייתם של מואב מושכלת, מודעת, מחושבת ולכתחילה, בעוד פנייתם של ישראל היא מתוך שכרון חושים, בדיעבד, לא פרי החלטה אלא כהיענות קיבוצית. על מלך מואב מסופר:

במדבר כב, ה' – ו'

וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּעֹ֗ר …ֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי: וְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה־בּ֔וֹ וַאֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִן־ הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר:

כלומר, המלך פונה לבלעם מתוך ידיעה כי לאמירותיו יש משקל קוסמי. לעומת זאת, על ישראל מסופר: "וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן: וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר…" (כה, ב' – ג'). פנייתם של ישראל היא אל אלוהים לא להם, אלוהיהן, וזאת כתגובה לקריאה ולא מתוך תובנה על אופן התנהלות הקוסמוס.

הפניות שתיהן נענות בשלילה, ובכל זאת האחת היא שבר במערכת היחסים שבין אלוהים לאדם ואילו השנייה היא חלק טבעי ממנה, רגע של חוסר הסכמה כפי שקורה לעיתים במערכות יחסים. התגובה כלפי ישראל היא זעם: "וַיִּֽחַר־אַ֥ף ה' בְּיִשְׂרָאֵֽל" (כה, ג') זימון ההנהגה האנושית, ודרישה להתנהלות שמטרתה צינון הזעם האלוהי: "וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַיקֹוָ֖ק נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־ ה' מִיִּשְׂרָאֵֽל" (כה, ד'). התוצאה היא ציווי אלים וקיצוני של משה, המנהיג: "וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר" (שם, ה'). תוצאה אשר אליה מתווספת מציאות קוסמית: מגפה (ח'). אלו נפסקים רק בהתערבות אימפולסיבית ואלימה נוספת:

במדבר כה, ז' – ח'

וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ: וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל.
לעומת זאת, התגובה על בלעם היא דו שיח שבו מסכימים הצדדים שלא להסכים:

במדבר כב, ט' – י"ב

וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ: וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן־צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי: הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה־לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵרַשְׁתִּֽיו: וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא:

בעוד בלעם מקבל את המגבלה שהקשר עם אלוהים שם עליו: "וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן ה' לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם:" (כב, י"ג) הרי שבני ישראל מתנהגים להפך. הם מתגרים בהתנהגותם אחרי שמשה מצה על ראשי העם להרוג את מי שנצמדים לאלוהים לא להם, וההתנהלות שכנגד רצון האל ממשיכה: "וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר: וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה …" (כה, ה' – ו').
חוקי הקשר עם אלוהים ממשיכים ומתבהרים עם העיון בפרטים של שני הסיפורים. אין גבול לתוכן הבקשות שיכולים מי שנמצאים בקשר עם אלוהים לבקש; אלוהים איננו כועס על בקשתו של בלק לקלל את ישראל, הוא רק מבהיר שזה איננו רצונו ולכן הוא לא יטול חלק בכך, אבל הוא איננו מונע מבלק להקריב ולנסות לשנות את דעתו.

לעומת חוסר הכעס כלפי בקשה שאינו לרוחו, האל כועס על בלעם ההולך עם בלק על אף שהוא יודע שזה איננו רצון האל, ולמעשה בכך בוגד בקשר עמו. (ברקע בעצם ניצבת שאלת האל הלא נשאלת: מדוע נכנע בלעם והולך עם אנשי בלק אם הוא יודע שאין זה רצון האל?). "וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב: וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים֘ כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְקֹוָ֛ק בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ " (כב, כ"א – כ"ב). כעסו של אלוהים מתבטא בכך שהוא מציב מכשול, שטן, בדרכו של בלעם.

אולם, מכשול זה גם הוא סמלי, והוא מבהיר לבלעם – כמו גם לבני ישראל ולנו הקוראים – כי מחיר הבגידה באל הוא הפסקה בקשר. הדבר מובהר לבלעם באמצעות האתון, אשר רואה את מלאך האלוהים בעוד בלעם נותר בעיוורונו. האמירה היא למעשה: יצורים אחרים יהיו בקשר ישיר עם אלוהים ואתה הבוגד לא, האתון תראה את המלאך, תבין את מציאות האל בעולמו נכוחה, ואילו אתה תתנהל כעיוור.

אולם האתון מבהירה לא רק לבלעם אלא גם לישראל, ולנו קוראי המקרא את טיבו הפשוט של הקשר שבין אלוהים לברואיו ויצירי כפיו: הקשר עם האל הוא הדדי, מי שבוחר בו מצוי בו, ומי שמזלזל בבחירה הזאת – נפלט מתוכו.

בלב המסע במדבר, המסע הנובע מייחוד הקשר של אלוהים לעמו, ישנה הבהרה של גבולות הייחוד, ולייתר דיוק של פן משמעותי חסר גבולות המאפיין אותו. ייחוד הקשר עם ישראל איננו מדיר קשרים אחרים, של כל מי שמעוניינים לחסות בכנפיו של הקשר הזה. אלוהים נאמן לנאמנים, גם אם הם נביאיהם של עמים אחרים, או מי שבתמימותם מתנהלים בעולם מתוך קשר עם אלוהים. אפשר להתנהל בתודעה של קשר , הקשבה ושימת לב, ואפשר בעיוורון להכות באתון בדרך למסע שמטרתו קללה.