תיאור מבנה מסע ישראל במדבר מהווה מודל לאופן שבו על עם לנוע – בין אם זו תנועה פיזית ובין אם זו תנועה חברתית, רעיונית, רוחנית, פוליטית או מדינית. הפסוקים מלמדים על מספר מרכיבים נדרשים או ראויים על מנת להיות עם אחראי, עם מוסרי, בתנועה: תנועה עממית זקוקה לקבוצה שתדאג להשבת הסדר גם במציאות של שינוי, זקוקה לקבוצה שתגן מפני סכנות חיצוניות, זקוקה למישהו שיכיל את כולם, גם את מי שקשה עליו השינוי.
פרק י’ בספר במדבר מתאר את תכנון אופן המסע. מן החצוצרות המודיעות על תנועה: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: עֲשֵׂה לְךָ, שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף–מִקְשָׁה, תַּעֲשֶׂה אֹתָם; וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה, וּלְמַסַּע אֶת-הַמַּחֲנוֹת: וְתָקְעוּ, בָּהֵן:… וּתְקַעְתֶּם, תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת, הַחֹנִים, קֵדְמָה: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה, שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת, הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ, לְמַסְעֵיהֶם” (במדבר י, א’ – ו’), ועד להכרזת משה עם עצירת חטיבת מסע זו או אחרת: “וּבְנֻחֹה, יֹאמַר: שׁוּבָה ה’ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל” (שם, ל”ו).
בראש המסע עומד שבט יהודה: “וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי-יְהוּדָה, בָּרִאשֹׁנָה–לְצִבְאֹתָם; וְעַל-צְבָאוֹ–נַחְשׁוֹן, בֶּן-עַמִּינָדָב” (שם, י”ד), ובסופו שבט דן: “וְנָסַע, דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי-דָן–מְאַסֵּף לְכָל-הַמַּחֲנֹת, לְצִבְאֹתָם; וְעַל-צְבָאוֹ–אֲחִיעֶזֶר, בֶּן-עַמִּישַׁדָּי” (שם, כ”ה). בשורות הבאות אתמקד בתפקיד המאסף, תפקיד משמעותי במסגרת תנועה חברתית, תנועה עממית.
השבת אבידה
בתלמוד הירושלמי ישנה מחלוקת בשאלת מבנה מחנה ישראל בעת מסעם במדבר. האמוראים חלוקים בשאלה שמא נסעו ישראל כשצורת המחנה צורת תיבה, ריבוע, או שמא נסעו כשצורת המחנה צורת קורה, כלומר במבנה מאורך:
תלמוד ירושלמי (ונציה) עירובין פרק ה הלכה א, דף כב עג.
כיצד היו ישראל מהלכין במדבר?
רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיה: חד אמר כתיבה וחרנה אמר כקורה.
מאן דמר כתיבה “כאשר יחנו כן יסעו” (במדבר ב, י”ז). מאן דמר כקורה “מאסף לכל המחנות לצבאותם” (שם, כ”ה).
תרגום
כיצד היו ישראל מהלכים במדבר?
מחלוקת רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיה: אחד אמר כתיבה והשני אמר כקורה.
מי שאמר שנסעו בצורת תיבה מתבסס על הפסוק ” כאשר יחנו כן יסעו” (במדבר ב, י”ז), המשווה בין צורת מסעם לצורת חנייתם, שניהם כמרובע.
ומי שאמר שהם נסעו כקורה, מתבסס על הפסוק “מאסף לכל המחנות לצבאותם” (שם, כ”ה), המתאר את שבט דן כמאסף – ציונו של מאסף יחיד מניח צורה מאורכת – כקורה – אחד אחרי השני.
כדרכם של דיונים תלמודיים, עולה התהייה מה עושה כל אחד מן הצדדים עם פסוק הראייה של השני. זה הסובר כי צועדים ישראל כקורה, מסביר שהאמירה המשווה את צורת המסע עם צורת החנייה לא נועדה ליצור השוואה צורנית אלא “מה בחנייתן על פי הדיבור אף בנסיעתן על פי הדיבור” (שם). כעת על הסובר כי ישראל צעדו כקורה להסביר את מיקומו של שבט דן כמאסף יחיד על אף צורת המסע המרובעת. כך מוצעת קריאה של הפסוק, אשר איננה מתמקדת בצורה אלא בתפקידו של שבט דן: “וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו הדא הוא דכתיב: (זהו שכתוב) “מאסף לכל המחנות לצבאותם” (שם).
מהם הנחות היסוד והערכים המשתקפים במעשה השבת האבידה? מעשה זה מניח כמובן הנחה או שתיים הקשורות בתחומי הקניין והרכוש, אולם יתכן שאפשר לראות בו הנחה מתוות דרך בכלל, בדבר העובדה שלסדר ראשוני ישנו ערך, שאפשר לראות בעבר עוגן משמעותי, שיש מקום לשוב אליו.
עלינו לזכור שמדובר בתקופת שינוי, תקופה בה ישראל נמצאים בתנועה. אין לפנינו מחאה כנגד שינוי בכלל, אלא אמירה שלמצב הדברים בעבר היה ערך; שינוי מקרי פרי השמטה, התעלמות או טעות, איננו דבר שראוי לנצל, אלא דבר שראוי לתיקון וכך יש להבינו. זו איננה רתיעה רק משינוי שהוא פרי טעות או חוסר בתשומת לב, אלא אולי גם רתיעה מניצול חולשות או טעויות של בני אדם.
שבט דן מוודא פה גם שמה, ואולי גם מי, שהיו בפנים, חלק מן המרקם החברתי, יישאר כזה גם בזמן שינוי, שלא ייזנח או יינטש באופן בלתי מכוון. שבט דן אחראי למעשה על שימורו של סדר פנימי, בכך מייצג הוא את התפיסה, לפיה גם בזמן מסע ושינוי, יש מקום לייחס ערך לעבר ולהשיב סדרים ישנים מסוימים על כנם.
הגנה
בפירושו ‘קרבן העדה’ לתלמוד הירושלמי, מציע הרב דוד בן נפתלי הירש פרנקל הצעה אחרת לתפקידו של שבט דן:
קרבן העדה עירובין פרק ה הלכה א
לפי ששבטו של דן מרובה באוכלסין… היה הוא הולך באחרונה שאם יבואו למלחמה מאחוריהן יעמדו הם (שבט דן) כנגדן.
פירוש זה מציע מוקד אחר לפעילות של שבט דן: הגנה מפי סכנות מן החוץ. בעוד השבת אבדה מתמקדת פנימה, מוודאת שמה שאבד יושב ויישאר בפנים, הגנה שכזו עינה כלפי חוץ – מוודאת שמה שאין מקומו בפנים יישאר בחוץ. כמובן שמי שנמצא בקצה ואמון על הביטחון עסוק גם במיון ואבחנה: עליו להבין אם מי שבא לקראתו, מי שנקרה בדרכו, וגם מי שמנסה להיכנס מן החוץ הוא ‘לנו או לצרנו’. רק לאחר מיון זה עליו לפנות ולהגן מפני סכנות העלולות לארוב בחוץ. כלומר, שבט דן שנע בקצה האחורי היה אמון על הקשר עם החוץ. מטבע הדברים, בזמן שינוי חוץ זה בהכרח משתנה תדיר, כך שישנו צורך בקשב עדין, בראייה בהירה וחדה ובעמידה איתנה בקשרי החוץ בתקופה שכזו.
הכלה
מדרש נוסף מדגיש ממד אחר בתפקידו של המאסף:
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת במדבר
“מאסף לכל המחנות” (במדבר י, כ”ה) שכל מי שנמשך אחריהן… היה נאסף אל מחנה דן לפי שהיה אחרון
פסיקתא זוטרתא מוסיף מטען חדש המייחד את שבט דן: כמי שהלך אחרון, בעצם נספחו אליו מכל השבטים כל מי שהלכו לאט מסיבה זו או אחרת. כל מי שהיה זקוק להפסקה בלתי מתוכננת, כל מי שנעצר מסיבה זו או אחרת, שהדרך קשתה עליו והמסע היה לו לטורח, כל אלו נאספו על ידי שבט דן בעת התנועה של ישראל. כך הפך מרחבו של שבט דן למקבץ כולל, שהכיל למעשה את השבטים כולם.
אם כן, על אף תיאור הסדר המופתי שבו הלכו וחנו ישראל, הופך שבט דן לפי הפסיקתא זוטרתא לאתר של חוסר סדר, מפגש, והכלת כל. ניתן למשל לדמיין כי אדם משבט יהודה המוביל, שהמסע קשה עליו – פיזית או רעיונית – מצא עצמו כעבור זמן של הליכה איטית ונכשלת נע עם אנשי שבט דן. כלומר, שבט דן כמאספם של האנשים במסע, סיפק ויצר מרחב מכיל, מוגן גם מפני הקשיים עבור מי שעצם השינוי היה קשה להם. למעשה, הכיל שבט דן גם את מי שהצטרפו אחרונים למהפכה.
סיכום
על מה מצביעה חברה דינמית כשהיא בוחרת למנות בתוכה מאסף?
- היא מצהירה שהיא רואה ערך בעוגן העבר, ובסדר ששייך לעבר זה. היא מבקשת לעבור תמורות ותנודות באופן מודע, מכוון, לא מקרי, ולא מנצל.
- כמאסף, היה שבט דן אחראי על הגבול, על המרחב הלימינלי, שהוא על פי רוב אתר מסוכן, ומטושטש. חברה הבוחרת שיהיה בה מאסף מצהירה שהיא פגיעה ושהיא מודעת לכך ששינוי לעולם איננו נשאר רק ברובד הפנימי, אלא מוליד הקשרים חדשים שיש לבחון, להבין ובהתאם לכך להגיב – תגובה שלפעמים דורשת ביצור גבולות – על אף הדינמיות שלהם.
- גבולות אלה שהמאסף מתייחס אליהם, יש להם מקום לא רק במעבר מן החוץ פנימה, אלא גם מבפנים החוצה. חברה כזו, הממנה מאסף, מציעה מרחב גמיש יותר הן למי שהשינוי והזרות קשים עליו, והן למי שכָּמֵהַּ אל החוץ מבלי רצון לותר על בית, ומזמינה את שניהם למצוא את מקומם עם המאסף. שם נוצר מרחב מגוון, מכיל, מדרבן, פתוח גם לקשיי הדרך וכל זאת תוך כדי תנועה.
