א.        כי קרן עור פניו

דמיינו לעצמכם את המתח וההתרגשות שחשו בני ישראל בעומדם למרגלות הר סיני. אני רוצה לכוון אותנו להתרגשות הזו בפעם השנייה שהיא גואה. משה כבר עלה פעם אחת, הוא כבר נכח במעלה ההר עטוף קולות ברקים וענן, והמפגש עם רדתו היה כשלון: עגל ושבר. הלוחות נותצו על ידי משה, תהליך העברת התורה אולי לא הושלם. אני משערת שמשה ובני ישראל מרגישים בשלב הזה שהברית לא ממש נכרתה.

והנה סבב ב’, המתח וההתרגשות בשיאם, האם הפעם המפגש יצליח?

משה מגיע, נראה, מתקדם – אני מניחה- אט אט מתוך האש, והקולות, והענן, מחזיק את הלוחות, את הברית,– ו – הוא נראה מפחיד! כך מתארים הפסוקים את מראה משה ואת תגובת בני ישראל:

וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ: וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו: (שמות, לד, 29 – 30)

הם רואים והם מפחדים! בני ישראל כולם, ואפילו אחיו של משה – אהרון רואה וירא. עור פניו השונה של משה מעורר פחד, פחד שמביא להתרחקות. ” וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו”. מראהו הייחודי, השונה, של משה קשור בפחד של האנשים אשר גורם להם להתרחק ממנו. שוני – פחד – ריחוק. ” וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת”.

ייחוד מראהו של משה מתואר בפסוק במילים: “וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו”. האם מדובר בקרינה מעין זוהר כקרני השמש או בקרניים כקרני חיה ממש?[1]

ב.        ויתן על פניו מסוה

בין אם פניו קורנות כקרני השמש ובין אם אלו קרני חיה – הרי שלאור הפחד וההתרחקות שמלווים אותם, חייב משה למצוא דרך להתמודד. ולמשה פתרון פשוט והגיוני: “וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה”. הוא שם על פניו כיסוי כפי שגם מסבירים הפרשנים.

למשה ברור כי האחריות להתמודדות עם הפחד של אהרון אחיו ובני ישראל כולם היא עליו, על משה. ישראל הם אלו שמפחדים, אהרון ירא, אולם, משה הוא זה שצריך להסתתר, להיכנס לארון, לכסות פניו. שובר לב לחשוב שבשביל להתנהל עם אנשים צריך משה לחבוש מסוה, להסתיר מימדים מעצמו וזאת בגלל חולשתם הם.

ג. “יסיר את המסוה…ישיב את המסוה”

תיאור הפסוקים את השימוש של משה במסוה מבלבל, וקשה להבין מתי שם משה על פניו מסוה ומתי הוא יוצא ומסיר אותו:

וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה. וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה. וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ. (שמות, לד, 33-35)

האם בעומדו לפני בני ישראל עומד משה עם מסווה (כפי שמתואר למשל בפסוק לד) או בלעדיו (כפי שנאמר בפסוק לה)?

ה’כלי יקר’, בניסיון אולי להתמודד עם בלבול זה, הופך את המסווה לתכונת אופי של משה:

ויתן על פניו מסוה. לפי שהיו הכל מסתכלין בו ומשה היה עניו גדול וביישן, והיה מתבייש על שמסתכלין בקירון עור פניו, כי כך היא המדה בכל מי שהוא ביישן ע”כ נתן על פניו מסוה…

(כלי יקר על שמות ל״ד:לג)

עולה מכאן תובנה מרתקת אודות נפש האדם. כשמשדרים לי באופן ישיר או עקיף שיש בי דבר מה מפחיד, הדבר עלול לגרום לי להסתיר דבר אודות עצמי – אני עשויה להתכסות ולמצוא עצמי מתביישת, נושאת בושה. כלומר קרינת עורו הייחודית של משה, מביאה לפחד, שמביא להסתרה. הסתרה מטבעה מהווה ומשמרת ריחוק – ריחוק מהסביבה, ואף ריחוק מעצמי.

הנצי”ב מוולוז’ין, בעל פירוש ‘העמק דבר’, מציע פתרון אחר לבלבול לכאורה בפסוקים:

[…] דבעת דבר עם ה׳ הסיר את המסוה לגמרי ותיכף בצאתו נתן את המסוה על ראשו אלא שקיפל את המסוה למעלה למען כשידבר עמם הלכות יראו בפניו … וברגע שכלה לדבר הוריד את המסוה שעל ראשו על פניו.

(העמק דבר על שמות ל״ד:לד)

מול אלוקים בעת דיאלוג, בשליחות אלוקים בעת שותפות יש יכולת לחשוף, להיחשף, להכיל. מדוע? ומה המשמעות של העובדה שמול אלוקים אפשר לעמוד בלי מסכות?

משה לא צריך להסתיר חלקים מעצמו בעומדו לפני בורא עולם משום שייחודו הוא הוא משמעות היותו נברא בצלם אלוקים.[2] אני תוהה אם לפעמים אנו מתבלבלים בטיב מערכת היחסים בין שוויון לבין ייחוד, או שאנו לא תמיד זהירים מספיק ביחס למשמעות של שוויון. שכן שוויון אין משמעו דמיון, העובדה שכל בני האדם שווים איננה תוצר של דמיונינו זה לזה – אלא להפך, צלם אלוקים שבעולם מתרבה ומתעצם בגיוון שבינינו.

וכשאנו מתגברים על האינטואיציה שלנו לפחד מהשוני שבינינו – ממי שפניו קורנות באור אחר, כשאנו מתגברים על האינטואיציה להסתיר את עורינו ואת אורינו היחודיים, או אז אנו צועדים צעד קטן לקראת ההזדמנות לחקות את האל, ללכת בדרכיו במלוא מובן המילה. כשאנו מדברים באופן זה אנו שותפים בבניית קהילה בה יש מקום לפרוח כצלם אלוקים, קהילה בה אין צורך לשים מסווים ומסכות. כשאנו מתגברים על היראה שנוצרת מראיית קרניים וקרינה ותחתיה רואים את מי שעומד מולינו – משה באשר הוא, או אז אנו זוכים להיות חלק ממי שרואים: “וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה …” (שמות לד, לה).

ד. מ’ויראו מגשת’ אל ‘וישובו אליו’

ויש מקום לשים לב לנקודה נוספת, מה שמאפשר למשה להוריד את המסוה הוא דיבור:

  (לא) וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם:

(לב) וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אִתּוֹ בְּהַר סִינָי:

(לג) וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה:

אמנם גילוי מקשה לעיתים על קשר – הרי כשקרנו פניו של משה, לא העיזו בני אדם לגשת אליו, ואולם ברור שגם מסוה וכיסוי אינם מאפשרים מפגש. מה שבסופו של דבר מאפשר למשה להיפגש עם בני ישראל ללא מסווה הוא דיבור. בדיבור יש שיחה, קול, תוכן, הזדמנות למפגש, למפגש שבו שני הצדדים.

כך במקום שוני – פחד – ריחוק נייצר תהליך אחר: שוני – דיבור – מגוון – קהילה.

[1] אנו יודעים שהייתה מסורת של אנשים שעטו קרניים – או שדמיינו עצמם כבעלי קרניים – לפני כ15,000 שנה. המוטיבציה הייתה אמצעי ביטוי לשאיפה לריבוי של חיות שכאלו ושליטה עליהן – שכן אלו היו חיות שבני אדם היו תלויים בהן לקיומם.

גם בתנ”ך המילה לקרניים מופיעה על פי רוב כקרני חיה.

ואכן כך דמיין הפסל מיכלאנג’לו את משה האוחז בלוחות בעוד פניו קורנות.

[2] ראו משנה סנהדרין ד, ה