שי בנימין, בתו של החטוף רון בנימין, ישבה בכניסה להר הרצל היום (חמישי, א' אייר) עם נוזל אדום על גופה למחות על קיום טקס המשואות הרגיל של יום העצמאות. "זה נראה לי אבסורד שעושים טקס של חגיגות כשיש 132 שאין להם עצמאות" … "זה פשוט לרקוד על הדם של החטופים". הקול מהדהד חזק באוזניים ובלב.

שאלה מקבילה קשורה לטקס אחר של יום העצמאות – אמירת ההלל. כיצד ניתן לשבח, לשיר ולהלל בהודיה, כשאחיותנו ואחינו בית ישראל נתונים בצרה ושביה, והנס של עצמאות יהודית בארץ ישראל מרגיש כל כך חמקמק ושביר? יש ששואלים אם לא עדיף לוותר על אמירת ההלל השנה, או לפחות לתת מקום לשבר על ידי אמירת חצי הלל בלבד?

אין ספק שאמירת הלל השנה חייבת לקבל מובן שונה מאמירתו בכל שנה ושנה. אך לדעתי, לא קיצור ההלל הוא הנדרש, אלא נדרש לומר הלל אחר לגמרי. אין הכוונה להלל שמורכב ממילים אחרות, אלא לפן אחר לגמרי של אותו הלל – הלל של צרה.

*

תפילת הלל, שהיא בסך הכל אמירת רצף של מזמורים מספר תהלים (קיג-קיח), מרובה בדברי שבח והודאה לקב"ה: הללויה, הללו עבדי ה', הללו את שם ה'! הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים! הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! משום כך, הם משמשים אותנו ברגלים, בחנוכה וביום העצמאות להודות לה' על ההצלה מן הצרים שקמו עלינו. 

לצד זאת, מזמורים אלה משופעים בתחנונים לישועה והצלה: לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמיתך! ישראל בטח בה' עזרם ומגינם הוא! אפפוני חבלי מוות, ומצרי שאול מצאוני, צרה ויגון אמצא – ובשם ה' אקרא, אנא ה' מלטה נפשי! כשאנחנו קוראים את הפסוקים הללו בימי חג, אנחנו רגילים לחשוב עליהם כתיאורי עבר על הצרה שהייתה כבר וחלפה לה. 

אך מן הגמרא בפסחים נראה שיש להלל מקום מיוחד כתפילה שנאמרת דווקא בשעת הצרה. וזו לשון הגמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה – משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. (בבלי פסחים קיז ע"א)

לפי דברי שמואל בגמרא, נביאים תקנו לומר את ההלל על כל צרה וצרה. מפרשי הסוגיה מסבירים שמילים אלה הן רק הקדמה להמשך "ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן" – כלומר, שכאשר נגאלים אומרים את ההלל על הצרה שהייתה. אכן, מכאן מנהגנו לומר הלל ביום העצמאות. אך לכאורה מדברי המימרא משתמע דבר אחר לגמרי, והוא שההלל נאמר על הצרה ובשעת הצרה עצמה! רק אחר כך, לכשנגאלים, מוסיפים לומר את ההלל אף על הגאולה.

אכן, כך נראה מפורש מהמשך הסוגיה שם:

תנו רבנן: הלל זה מי אמרו?
רבי אליעזר אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים, הם אמרו "לא לנו ה' לא לנו", משיבה רוח הקודש ואמרה להן: "למעני למעני אעשה"!.
רבי יהודה אומר: יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען, הם אמרו "לא לנו" ומשיבה וכו'.
רבי אלעזר המודעי אומר: דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא. הם אמרו "לא לנו" ורוח הקודש משיבה ואומרת להם "למעני למעני אעשה"!
רבי אלעזר בן עזריה אומר: חזקיה וסייעתו אמרוהו, בשעה שעמד עליהם סנחריב. הם אמרו "לא לנו" ומשיבה וכו'.
רבי עקיבא אומר: חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע, הם אמרו "לא לנו" ומשיבה וכו'.
רבי יוסי הגלילי אומר: מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע, הם אמרו: "לא לנו ומשיבה וכו'.
וחכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.

הברייתא שבהמשך הסוגיה ממשיכה לפרט דוגמות לצרות שונות בהיסטוריה המקראית שבהן אמרו את ההלל. בדוגמות אלה, אמירת ההלל הייתה בשעת הצרה עצמה, שהרי המילים שאמרו בני ישראל הן התחינה לישועה "לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד"! ורוח הקודש משיבה להם על דבריהם שאכן היא תושיע אותם מצרתם למען שמו של הקב"ה – "למעני, למעני אעשה".

לפי קריאה זו בסוגיה, נראה להסיק לא רק שיש מקום לומר הלל בשעת צרה, אלא שיש אף חובה הלכתית לעשות כן!

באופן דומה, ר' אבון בירושלמי בברכות מסביר כי בהלל יש חלקים שהם שבח על הישועה שהייתה, לצד תפילת לישועה בזמן הזה: "אמ' ר' אבון: עוד היא אמורה על סדר: 'בצאת ישראל ממצרים' – לשעבר, 'לא לנו ה' לא לנו' – לדורות הללו…" (ירושלמי ברכות ב, ג; ד ע"ד).

לפיכך, נראה שיש לנו חיוב מיוחד לומר את ההלל השנה. באמירת ההלל נזכור כמובן את הנס שנעשה לנו בשנת תש"ח, עם הניסים וההצלות של כל דור ודור. אך הפן השני של מזמורי ההלל, הפסוקים שזועקים להצלה ולישועה יהדהדו חזק בין קירות בית הכנסת השנה. ומעניין כי פסוקים אלה מרובים דווקא באותם קטעים שנוהגים לדלג עליהם כשאומרים הלל בדילוגים. לכן, ההלל השלם הוא ההלל שמתאים ליום העצמאות הזה.

השנה, ההלל שייאמר הוא אותו הלל שתיקנו נביאים לומר על כל צרה וצרה. השנה, שליחי הציבור והקהל יכוונו בתפילתם להשמיע את ההלל במרום לא רק כשבח והודיה, אלא אף כזעקה ותחינה –

"לא לנו ה' לא לנו, כי לשמך תן כבוד, על חסדך על אמיתך"!

נדב ברגר
ראש חודש אייר, תשפ"ד