ההגדה של פסח נקראת על שם פעולת ההיגד שלה כדי להדגיש את המצווה שבעצם קריאתה, אך מהו בדיוק הסיפור שאנו מצווים לספר?
יותר מאשר סיפור אחד עקבי, ניתן אולי לראות בהגדה אוסף של סיפורים עם מכנה משותף אחד – ”מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בִּשְׁבָח“ (פסחים, פרק י‘ משנה ד). סיפורים אשר מתחילים מנקודה שלילית, אך סופם טוב.
לאחר שהמשנה מספקת את הקו מנחה, הגמרא (פסחים קט”ז, עמוד א’-ב’) מציעה שתי חלופות לסיפור עצמו: רב טוען שהסיפור הוא על מסע מעבודת אלילים אל עבר עבודת נאמנות מוחלטת לקב“ה והגישה השניה, המיוחסת לשמואל או לרבא (תלוי בכתב היד), טוענת שהסיפור הוא על מסע מעבדות לחירות.
אני מאמין שישנן עוד שתי חלופות לסיפור בין דפי ההגדה. הראשונה נמצאת בראש ההגדה:
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם
כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל
כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח
הָשַׁתָּא הָכָא – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל
הָשַׁתָּא עַבְדֵּי – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין
לאחר ההזמנה להתכנס ולאכול יחד, ניתן לראות סיפור נוסף ההולך לאורך הקו המנחה של גנות ושבח, כשהפעם הזיקה היא כלפי המקום בו מספרים את הסיפור: ”השתא הכא – לשנה הבאה בארעא דישראל“. מיד לאחר מכן שוב מופיע הסיפור של מעבר מעבדות לחירות: “השתא עבדי – לשנה הבאה בני חורין”. הצימוד בין שני הסיפורים הללו בהגדה שונה מהמחלוקת בין רב לשמואל/רבא שבגמרא. ראשית, מפני שהסיפורים בהגדה אינם מוצגים כדעות סותרות אלא כשני היגדים המתארים מסעות שונים, ושנית מפני שבעוד המחלוקת בגמרא מתייחסת לסיפור כאירוע שקרה בעבר, הסיפורים בהגדה מתארים מסע שממשיך להתרחש גם היום ושסופו עדיין לא הגיע (”לשנה הבאה“).
קטע נוסף בהגדה ההולך לאורך הקו המנחה שלנו, מהדהד את עמדת שמואל/רבא שבגמרא ביתר פירוט:
“עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה‘ אֱ-לֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַאֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים, כֻּלָנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח”.
הקו המנחה – ‘מגנות לשבח’ מוצג בבירור בתחילת הדברים ומהדהד את עמדת שמואל/רבא בגמרא: עבדים היינו- גנות, והקב”ה הצילנו- שבח. עם זאת, הניסוח של ההגדה מהדהד היבט נוסף של שבח: “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”. הדמיון הלשוני בין שבח למשובח אינו מקרי, הקו המנחה עליו דיברה המשנה, מופיע בהגדה באופן מילולי ומחבר את סיפור יציאת מצרים להווה, לרגע הנוכחי בו אנו יושבים סביב שולחן הסדר: היציאה ממצרים, הכניסה לארץ וההתמסרות לעבודת הקב“ה אינן סופו של המסע. בעצם היותנו מספרים ביציאת מצרים ושרים בשבח והודיה אנו ממשיכים את המסע ולוקחים בו חלק פעיל. מנקודת המבט של רב כמו גם של שמואל/רבא, הסיפורים שאנו מצווים לספר הם נחלת העבר, אך מנקודת מבטה של ההגדה הסיפור מסתיים בעתיד (”לשנה הבאה“) ובאמצעות קריאת ההגדה אנו הופכים לחלק מן הסיפור שאנחנו מספרים.
כשנתאסף יחד סביב שולחן הסדר, חשבו איזה מבין הסיפורים שההגדה מציעה מדבר אליכם במיוחד ומעורר בכם את ההשראה לסיים בשבח.
