“מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו” (רמב”ם הל’ חמץ ומצה ב, א). מצוה זו, בה אנחנו טורחים לפני הפסח (חלקנו יום, חלקנו שבוע, וחלקנו חודש ויותר), מקורה בפסוק מפרשת בא: “שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד־יוֹם הַשְּׁבִעִי”. בפסוק זה נצטוינו להשבית חמץ ב’יום הראשון’, שהוא לפי חז”ל ערב יום טוב, כלומר יום י”ד, קודם זמן איסור אכילת חמץ. 1

היות והפסוק אינו מרבה בפירוט דיני המצווה, אין זה מפתיע למצוא כי נחלקו ר’ יהודה וחכמים במשנת פסחים (ב, א) כיצד בדיוק יש ‘להשבית’ – או בלשון חז”ל ‘לבער’ – את החמץ: “ר’ יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שׂריפה; וחכמים אומרים: מפרר וזורה לרוח או מטיל לים”. לדעת ר’ יהודה יש חובה דווקא לשרוף את החמץ קודם הפסח, ואילו לדעת חכמים ניתן לבער אותו בכל דבר – אף לזרות לרוח או להטיל לים. 2

ר’ חיים מבריסק בחידושיו על הרמב”ם (הל’ חמץ ומצה א, ג) הציע חילוק למדני ליסוד מחלוקתם של ר’ יהודה וחכמים. לפי הסברו של ר’ חיים, לדעת חכמים מצוות השבתת חמץ היא למעשה ביטוי אחר של איסור בל יראה ובל ימצא, האיסור שיהיה בבעלותנו חמץ כל שבעת ימי חג המצות (ראו שמות יב, יט; יג, ז). כלומר, תנאי הכרחי לקיום המצווה שלא ייראה או יימצא לנו חמץ בזמן החג הוא שנשבית אותו קודם לכן. וכיוון שאין חשיבות מיוחדת להשבתת החמץ בפני עצמו, הרי שחכמים מתירים לעשות השבתה זו בכל דבר – לזרות לרוח, להטיל לים, וכיוצא בזה (להוריד באסלה וכד’). בלשונו הלמדני של ר’ חיים, מצוות השבתת שאור היא מצווה “בגברא” (=מצווה שנושאה הוא האדם) – עיקר המצווה הוא שלפלונית או לאלמוני לא יימצא חמץ בזמן החג, ולפיכך, רשאים הם לדאוג לכך בכל דרך שיבחרו.

אבל הסבר זה אינו מתאים לדעת ר’ יהודה, המצריך דווקא לשרוף את החמץ. לכן מסביר ר’ חיים שלדעת ר’ יהודה מצוות השבתת חמץ אינה רק גלגול אחר של ‘בל יראה ובל ימצא’, אלא היא מצווה בפני עצמה – לשרוף את החמץ קודם חג הפסח. לפיכך היא אינה מצווה “בגברא”, אלא היא מצווה “בחפצא” (=מצווה שנושאה הוא גוף החפץ) – דהיינו עיקר המצווה הוא לבצע טרנספורמציה בגוף החמץ שנצבר קודם הפסח, ושיישרף כליל, וייעשה כעפרא דארעא ממש, מבלי שיהיה ניכר בו יותר כל רושם חמץ. 3

כדרכו בקודש, ר’ חיים מצליח לעבות את המחלוקת השולית לכאורה במשנה, ולהציגה כשני מנגנונים הלכתיים שונים לגמרי, כשכל אחד פועל לפי ההגיון המשפטי שלו. אבל אחת המגבלות של תורת בריסק היא חוסר מוכנות להתמודד עם שאלת ה’למה’ 4 – מדוע סובר ר’ יהודה שיש מצוות השבתה ‘בחפצא’ של החמץ, אשר בה לידי ביטוי דווקא בשריפה; ומאידך, מדוע סוברים חכמים שאין כאן אלא מצווה ‘בגברא’, לדאוג לכך שלא יהיה לו חמץ? שאלות אלה מחזירות אותנו לעצם היסוד של איסור חמץ בפסח, והן יכולות לדעתי לחשוף שתי גישות שונות מאוד למהות האיסור.

בהגדה של פסח אנחנו אומרים: “מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב”ה וגאלם, שנאמר: ‘וַיֹּאפוּ אֶת־הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי־גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם־צֵדָה לֹא־עָשׂוּ לָהֶם’ (שמות יב, לט)”. כלומר המחסור בחמץ בפסח הראשון, פסח מצרים, היה תוצאה של החיפזון, הצורך המיידי לברוח מפני המצרים. בספר דברים מפורש שאף איסור חמץ בפסח הנוהג לדורות הוא תוצאה של החיפזון בפסח מצרים: “לֹא־תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל־עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת־יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ” (דברים טז, ג). לפי גישה זו, איסור חמץ, ובכלל זה גם החובה להשבית אותו ערב פסח, הוא מעין שחזור חינוכי של המאורעות שהתרחשו לעם ישראל בצאתו ממצרים, בהם הוכרחו לאפות את הבצק קודם חימוצו. לאור הסבר זה, ניתן להבין את דעת חכמים שהשבתת חמץ נעשית בכל דבר. הרי אין בעיה מהותית בחמץ, רק שאנו מצווים להעלות כעין הצגה לשחזר את המצב שנהג בפסח מצרים, ולוודא שלא יהיה לנו חמץ כפי שלא היה חמץ ליוצאי מצרים – וכנוסח הרמב”ם בהגדה: “ובכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”.

אמנם אין בכך להסביר את דעת ר’ יהודה, שסובר כי יש מצווה בגוף החמץ להשמידו דווקא על ידי שריפה. ובאמת ניתן לקרוא את אותם פסוקים מפרשת בא באור אחר לגמרי. בפסוק שצוטט לעיל – “וַיֹּאפוּ אֶת־הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי־גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם־צֵדָה לֹא־עָשׂוּ לָהֶם” (שמות יב, לט) – ממנו משתמע לכאורה שאיסור חמץ נובע מן החיפזון של עם ישראל בברחם מפני המצריים, מחדש הרמב”ן פשט מדהים:

וטעם “ויאפו את הבצק” – שאפו אותו מצות, מפני המצוה שנצטוו “שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה” (פס’ יט). ואמר “כי גורשו ממצרים”, לומר שאפו אותו בדרך, בעבור “כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה”, לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ועל כן נשאו אותו בצק ו”משארותם צרורות בשמלותם על שכמם” (פס’ לד), ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך, או בסכות שבאו שם לשעה קלה, כדברי רבותינו (מכיל’ יתרו בחדש ב).

אומר הרמב”ן שאיסור חמץ אינו נובע מן הלחץ של המצרים, אלא נאמר להם כציווי מפורש קודם לכן, בעודם במצרים: “שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ” (שמות יב, יט). ובשל ציווי זה היה ראוי שבני ישראל יאפו את הבצק כמצות בעודם במצרים, אלא שלא הספיקו לעשות כן, כיוון שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. לכן, הם נשאו את הבצק איתם בדרך במשארותם, ואפו אותו כאשר הגיעו לסוכות, ולמזלם הרב לא הספיק בצקם להחמיץ במשך מסעם לסוכות, שאחרת היו ודאי עוברים על מצוות ה’ שלא יימצא להם כל חמץ.

לפי הסבר זה, איסור חמץ אינו שחזור של מאורעות פסח מצרים, אלא הוא איסור העומד בפני עצמו, שנאמר לבני ישראל עוד לפני שיצאו ממצרים, ואשר נוהג לדורות בכל פסח ופסח. אמנם הכתוב אינו נותן טעם לאיסור. אך ידוע שאיסור חמץ נהג כמעט כל השנה גבי המזבח בבית המקדש: “כָּל־הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל־שְׂאֹר וְכָל־דְּבַשׁ לֹא־תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’: קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה’ וְאֶל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא־יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ” (ויקרא ב, יא-יב). או בלשון המשנה: “כל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם, שהן באות חמץ” (מנחות ה, א). אמנם אין בכל זה להסביר את הבעיה שיש בחמץ, והסיבה להרחקתו ממזבח ה’. דורות מאוחרים יותר ממלאים במעט פער זה: חז”ל כינוי את היצר הרע כ’שאור שבעיסה’, 5 ואפשר שהאיסור קשור אף הוא בכך; והרמב”ם טען שהאיסור נובע מעבודה זרה שנהגה בימיהם. 6 אם כן, ניתן לומר שהציווי לבער חמץ מן הבית בפסח הוא כהוראה להעלות את הבית מדרגת חולין לדרגת הקדושה הנוהגת במזבח תמיד. לפיכך, פסח הוא חג הקדושה הביתית – חג שבו בתי כל עם ישראל נעשים כמזבח ה’.

אפשר שזו הסברה שבבסיס דבריו של ר’ יהודה. תהליך העלאת הקדושה הביתית דורש מעשה אקטיבי להשמדת החמץ – ואין מעשה מתאים יותר מאשר שריפה, פעולה המצויה גם בהשמדת חומרים אחרים האסורים מחמת הקודש, כדוגמת תרומה שנטמאה, ערלה ונותר. 7 פעולה זו נועדה לכלות את החמץ כליל, ודרכה אנו מקדשים באופן אקטיבי את המרחב הביתי.

שתי גישות אלה הן תפיסות שונות מאוד של איסור חמץ בפסח, והן מעצבות דרכים שונות לביעורו ערב פסח. דעת חכמים שאיסור חמץ הוא כמעין שחזור היסטורי של פסח מצרים, בו לא היה לעם ישראל חמץ מפני שהמצריים רדפו אחריהם. לפיכך, אין דין מיוחד כיצד יש להיפטר מן החמץ קודם הפסח, וביעורו בכל דבר. לעומת זאת, דעת ר’ יהודה שהאיסור הוא בגוף החמץ, מפני שהחמץ אינו ראוי למזבח, והבית חייב להיות אף הוא בדרגת קדושת המזבח למשך חג המצות. לפיכך חייבים להשמיד את החמץ שבבית על ידי שריפה.

מחלוקת זו שבמשנה ממשיכה מימות התנאים עד לשולחן ערוך. וכך פוסק המחבר, ר’ יוסף קארו, בסימן תמה: “כיצד ביעור חמץ? שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים, ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים”. אבל דברי הרמ”א שם: “הגה: והמנהג לשורפו…” (או”ח תמה ס”א). נמצא שדעת המחבר כחכמים, וביעור חמץ לדעתו הוא אמצעי לשחזור ההיסטורי. לעומת זאת, הרמ”א פוסק שהמנהג כר’ יהודה, ויש לשרוף את החמץ, שעל ידי הפעולה בגוף החמץ, אנחנו מעלים את הבית לדרגת קדושת המזבח. בהתאם לזאת, כתב הרמ”א בסימן תלד: “ואין לבטלו ביום אלא לאחר ששרף החמץ, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו” (או”ח תלד ס”ב). הרמ”א מודאג מכך שנבטל את החמץ בלב לפני שנשרוף אותו, ועל ידי כך לא נוכל לקיים “מצוות שריפה” בחמץ שלנו. כלומר, צריך לדאוג שיהיה לנו חמץ ערב פסח, שאילולא כן כיצד נקיים “מצוות שריפה”. ברור כי לא ניתן לומר כן, או אף לנקוט בביטוי כמו “מצוות שריפה”, אלא אם מניחים שיש חשיבות מיוחדת לביעור החמץ – ולפי הצעתנו, ששריפה זו היא שלב חיוני בתהליך קידוש הבית לפסח.

נמצא שבמאמצינו הרבים לבער את החמץ מן הבית אנחנו עושים שני דברים: אנחנו מתכוננים ל”הצגה” השנתית הגדולה, בה אנחנו משחזרים את מאורעות יציאת מצרים, גאולת עם ישראל, ויציאתו מעבדות לחירות, אשר במהלכם לא זכה עם ישראל לאכול לחם חמץ; ולצד זאת, אנחנו פועלים ברובד א-היסטורי – מבערים את החמץ מן הבית כדי לדמותו למזבח ה’, וכדי להעלותו לדרגת קדושה המתקיימת בשאר השנה רק במקדש. במימד זה ישנה דמוקרטיזציה של הקדושה, והנכחת השכינה בלב כל בית ובית בעם ישראל.

1. מכילתא דר”י פסחא (בא), פרשה ח; ירושלמי פסחים א, ד; בבלי פסחים ד ע”ב – ה ע”א. פשט הפסוק הוא כנראה כדברי אבן עזרא: “בהכנס היום הראשון כבר נשבת כל שאר מהבתים” – כלומר, יש לדאוג לכך שביום הראשון כבר לא יימצא חמץ (וכן בבכור שור
2. לא נראה לומר שכוונת חכמים דווקא בשני דרכים אלה, אלא אף בשריפה ובכל אופן אחר. אכן, יש שגורסים במשנה ‘אף מפרר וזורה…’ וכו’
3. כדברי המכילתא שם: “רבי אומר: בדבר שהוא בבל יראה ובל ימצא, ואי זה הוא דבר שהוא בבל יראה ובל ימצא? אין אתה מוצא אלא בשריפה”.
4. אמירה ידועה של בריסק היא שניתן לחקור רק את ה’וואָס’ (=מה), ולא את ה’פאַר וואָס’ (=למה). נקודה זו הייתה עקרונית לבריסק, והם היו מזלזלים בישיבת טעלז משום שהיו נותנים סברות העונות על שאלת ה’למה’. לכן, כאשר הגרי”ד סולובייצ’יק היה מכנה סברה ‘אַ טעלזער סברא’, לא הייתה בכך כל מחמאה.
5. ירושלמי ברכות ד, ב (ז ע”ד); בבלי ברכות יז ע”א.
6. רמב”ם מורה נבוכים ג, מו.
7. ראו משנה תמורה ז, ה.