‘אלי אלי למה עזבתני’ – דרשות ומחשבות לתענית אסתר

מסכת מגילה דף יג עמוד ב מופיעה דרשה קשה לקריאה, המתארת את חייה של אסתר בארמון המלך:  ‘כאשר היתה באמנה אתו’ – אמר רבה בר לימא (משמיה דרב:) שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי’ [מגילה דף יג]. מה מוביל את חז”ל לדרוש דרשה כזו שלא נזכרת בסיפור המקראי עצמו? למה להוסיף לסיפור, המסובך בפני עצמו, נדבך נוסף לפיו אסתר היתה נשואה למרדכי, ועוברת בינו לבין אחשורוש?

במגילת אסתר מתואר היחס המשפחתי בין אסתר למרדכי כיחס  בין דוד או בן-דוד לאחיינית שהוריה מתו והוא מגדל אותה כבת:  וַיְהִ֨י אֹמֵ֜ן אֶת־הֲדַסָּ֗ה הִ֤יא אֶסְתֵּר֙ בַּת־דֹּד֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם וְהַנַּעֲרָ֤ה יְפַת־תֹּ֙אַר֙ וְטוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה וּבְמ֤וֹת אָבִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ לְקָחָ֧הּ מָרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת’ [אסתר כ,ב]. אך הדרשן מתאר יחסי זוגיות:

‘ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת’, תנא משום רבי מאיר: אל תקרי ‘לבת’ אלא ‘לבית’, וכן הוא אומר ‘ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו מפתו תאכל ומכסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת’, משום דבחיקו תשכב הוות ליה כבת? אלא כבית, הכי נמי לבית.’ [מגילה יג.]

במשל כבשת הרש, ישנה ‘פריצה’ של הנמשל – יחסי דוד ובת שבע- אל המשל המתאר את הכבשה שוכבת בחיקו של בעליה הרש. הדרשן משווה בין ‘ותהי לו לבת’ במשל ל’לקחה מרדכי לו לבת’ במגילה, משתמש בקרבה הלשונית בין ‘בת’ ל’בית’ [=אשה],  וטוען כי בשני המקרים מתוארים יחסים זוגיים. אפשר שמשפיע כאן גם הדמיון של ‘לקחה מרדכי לו’  לתיאור המקראי ‘כי יקח איש אשה ובעלה…’ [דברים כד א].  הקשר בין מרדכי לאסתר מתואר במגילה פעמיים באמצעות המילה ‘אמנה’ – ‘ויהי אומן את הדסה’ לבין ‘כאשר היתה באמנה איתו’.  הדרשנים – רבי מאיר ורבה בר לימא, דרשו כל אחד מהפסוקים כמתאר קשר נישואין בין מרדכי לאסתר. הדרשות האלה הן חלק מרצף דרשות, מעין ‘מדרש אסתר’, ששולב בפרק הראשון במסכת מגילה בתלמוד הבבלי. לאורך המדרש ישנה הבלטה רבה של ההקשר המיני והאווירה המינית סביב הגעת אסתר לארמון. אפשר לראות אותה כחלק מהתיאור הקרנבלי של הארמון בשושן, אך נדמה לי שיש כאן אפשרות קריאה נוספת, המשקפת תשומת לב של חז”ל לאסתר כאדם, כאשה פרטית. הדרשות האלה קוראות לקורא לא להתבלבל מתפאורת הארמון והקרנבל, לזכור שמדובר כאן בהרמון, ומה שחוותה בו אסתר הוא מה שחווה אשה שנלקחת בעל כרחה, לשמש כלי לתאווה מינית של בעל כח. גם אם שמו כתר בראשה, גם אם נענתה לאזהרת דודה [בעלה?] ולא החרישה בעת הזאת, גם אם פעלה באומץ ותושיה לתשועת ישראל, וזכתה להכתב לדורות, לא ימחק המחיר האישי ששילמה.

המודעות הזו של חז”ל עולה במדרש נוסף, סביב פרק כב בתהילים שכותרתו לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד’. בעדות רבות בישראל נוהגים לומר את תהלים כב כשיר של יום בתענית אסתר ובפורים. מיד בתחילת הפרק נשמעת זעקת’ אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי: אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי [תהלים כב ב-ג] במדרש תהלים, דרשן אנונימי משמיע אותה מפיה של אסתר:

למה עזבתני-  למה נשתנו עלי סדרו של עולם וסדורן של אמהות, ומה אמנו שרה על ידי שנשבית אל פרעה לילה אחת, לקה הוא וכל ביתו, שנאמר ‘וינגע ה’ את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו’ (בראשית יב יז), אני שאני נתונה בתוך חיקו של אותו רשע כל השנים הללו, אין אתה עושה עמי נסים? [מדרש תהלים מזמור כב] .

הפרק ממשיך בתיאור של מצוקה ופחד מצמית:

אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי צָרָה קְרוֹבָה כִּי אֵין עוֹזֵר: סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי: פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג: כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי: יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי: כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי: …הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי: הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי: [תהלים, שם יא-כא]

והדרשן מתאר את הפחד המצמית שחוותה אסתר. תיאור שמציג ללא כחל ושרק מה שחווה אשה שעוברת תקיפה מינית ואונס :

פצו עלי פיהם אריה טורף ושואג–  מה אריה גוהר על טרפו ומפספסו, כך אחשורוש גוהר עלי ומפספסני. כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי – שלא נדבק בי עצם מעצמי. היה לבי כדונג–  כהדין שעוותא. יבש כחרש כחי- כחרש הזה שאין בו לחלוחית. ולשוני מודבק מלקוחי. [שנדבק לשוני לוושטי]. … ולעפר מות תשפתני. למה אני דומה לכירה שהיא מונחת בפרשת דרכים, והיו עוברין ושבין שופתין קדירותיהן עליה. [מדרש תהלים, שם].

הדרשנים שדרשותיהם צוטטו כאן לא מקלים על קורא המגילה. הם ‘מקלקלים’ את ‘הפורים שפיל’ בתיאורים הקשים האלה… ללא רחמים הם קוראים לנו לשאול:  איך היו החיים של אסתר אחרי הסוף הטוב של המגילה?  האם המשיכה להיות כלי לאחשורוש? כמה שנים חייתה במעגל הבלתי אפשרי של  ‘עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי’?  היו לה ילדים?  היתה שמחה בחיים שלה כאדם פרטי?  הקריאה לחשוב על המחיר האישי ששלמה אסתר, מזמינה לשאול שאלות נוספות: אולי על איש שמציית כשלוקחים את אחיינתו / אשתו להרמון. אולי על קהילה יהודית שחיה בנורמות כאלה. אולי על אונס ורצון בחיים בגלות.  ההצמדה של תענית אסתר לפורים מזמינה לא להתחמק ממחשבה על השאלות האלו, ועל המחיר שמשלמים האנשים הפרטיים, בתוך חגיגת הנס והניצחון. נראה שהאתגר המוכר לנו מסמיכות יום הזיכרון ויום העצמאות, נמצא גם כאן: איך נעבור ומה ניקח מדרשות ‘אלי אלי למה עזבתני’, לדרשת התשועה והנחמה סביב אילת השחר –

רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר’ שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא ‘כי אשב בחושך ה’ אור לי'[מיכה ז ח]. כך בתחילה ‘ומרדכי יושב בשער המלך’ ואחר כך ‘ויקח המן את הלבוש ואת הסוס’ ואחר כך ‘וישב מרדכי אל שער המלך’ ואחר כך ‘ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות’ ואח”כ ‘ליהודים היתה אורה ושמחה’ [תלמוד ירושלמי ברכות פרק א]

שיתוף

פרשות נוספות

איכה ישבה בדד?

בדרך אל שבת בודדה: מבלי תפילה בציבור ומבלי קריאת התורה – מחשבות והצעות. במדבר בלי מים כאב גדול כרוך בשבת בה תבוטל קריאת התורה. פעם