ספר שמות מגיע אט אט לסיומו. פרשתנו, פרשת כי תשא, מציעה פריזמה אפשרית אחת לעיון בו: המעבר מן הסנה לסיני. מעבר זה טומן בחובו ממדים רבים. בשורות הבאות אתמקד במעבר ביחס לראייה, (במעבר של משה מהסטת עיניו בסנה לבקשה לראות עוד בסיני). וכן במעבר בהוויה, (מחוסר האמון בנוכחות האל, ושאלה אודות עצם הווייתו, אל הוויה ונוכחות כעדות לאהבה המתגלות בסיני).  

ראייה בסנה

משה רועה את צאן יתרו חותנו (שמות ג, א') כאשר הוא רואה לפניו את הסנה הבוער. הוא אמנם מבין שלפניו 'מראה גדול' (שם, פס' ג') אולם הוא איננו מבין את טיבו, איננו מבין את משמעות המראה שנגלה אליו. אלוהים מסביר לו מה עליו לעשות – "של נעליך" (שם, פס' ה'), וכן מדוע – "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שם). משה מגיב בפחד מהראייה, הוא מפחד להביט באלוהים: "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוהים" (שם, פס' ו'). אך בניגוד למשה המפחד לראות, הנסוג מהמראה, הרי שאצל הקב"ה משחקת הראייה באותו הרגע תפקיד משמעותי מאד, היא המניעה אותו דווקא להתקרב, לרדת למצרים, לשמוע את בני ישראל ולדעת את מכאוביהם:

שמות ג:ז'-ח'

וַיֹּאמֶר ה', רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה:

ראייה היא נקודת המוצא למפגש זה שבין אלוהים לבני-ישראל.

הוויה בסנה

במפגש בסנה מביע משה שוב ושוב חוסר אמון בעצמו וביכולתו לעמוד במשימה שמטיל עליו אלוהים: "מי אנוכי כי אלך…" (פס' יא). המענה האלוהי המוצג לשאלה הוא פשוט: "כי אהיה עמך" (ג, י"ב). אלוהים מבטיח נוכחות מלווה, ומציג עצמו כמי שנוכח, נמצא, הווה. זו התגובה האלוהית לא רק לחוסר הביטחון של משה אלא גם לחשש המובע על ידיו מפני חוסר האמון שיפגינו ישראל במפגש עמו. משה מציג שאלה בסיסית – מה יעשה אם בעת המפגש עם בני ישראל "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" (פס' י"ג). התשובה של האלוהים היא חידתית: "אהיה אשר אהיה, …אהיה שלחני אליכם" (פס' י"ד). אולם גם מבעד לחידתיות ניכרת אמירה חד משמעית בדבר נוכחות, הוויה.
משה מייצג את מי שמטילים ספק בהוויה זו, הוא שם את מילות הספק בפי ישראל ופרעה (שמות ג, יד; יד, א) אולם גם משמיע בעצמו שנוכחות אלוהית ערטילאית זו איננה מספיקה: "וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי:  כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה". אולי כשם שהראייה היא שהניעה את האלוהים לעבר ישראל, גם ישראל זקוקים לראייה על מנת לנוע לעבר האלוהים.

כך גם כאשר האלוהים מנסה להרגיע את חששו של משה מחולשתו כאדם כבד פה וכבד לשון (ד, פס' י'), ולהציע לו עזרה: "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנוכי ה': ועתה לך ואנוכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר" (ד, י"א-י"ב) – לא נחה דעתו של משה. על אף ההבטחה לנוכחות ולליווי אלוהי, הוא אינו נרגע, אינו מרגיש יכול למשימה שלפניו ומשמיע בפני הקב"ה את אותו "שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח" (פס' י"ג) כאוב.

מסנה לסיני

כך, אנו עוזבים את הסנה עם פחדו של משה לראות ועם סימני השאלה אודות נוכחותו והווייתו של האל. אולם המציאות כעת שונה, הפעם רועה משה את צאנו של האלוהים, את בני ישראל. סיני אמנם מסמל את הברית והקשר שבין אלוהים לאדם, אך הוא גם מקום בגידה נוראית של ישראל באלוהיו: חטא העגל. כך מוצא עצמו שוב משה מקבל הסבר מן האלוהים בדבר המציאות שלפניו: "לך רד כי שיחת עמך" (שמות לב, ז).¹

אולם, מספר הבדלים משמעותיים מבחינים בין שני המעמדים. בעוד בסנה, אלוהים הוא שמרגיע את משה באשר לחוסר אמונם של בני ישראל, הרי שבסיני מוצא עצמו משה שוב ושוב בתפקיד הסניגור המשכנע את אלוהיו שלא לעזוב את עמו. בעוד בסנה, הראייה משמשת כמניע להתקרבות, לקשר שבין אלוהים לאדם, הרי שבסיני מהווה הראייה את נקודת המוצא לרצון האלוהי להתרחקות.²

ואולם ראייה משנה את תפקידה עם תהליך התיקון שבא בעקבות חטא העגל.

מיראה להביט לבקשה 'הראני'

חטא העגל מהוה בסיס לשיח אהבה בין אלוהים למשה ובין אלוהים לעמו. אהבה זו מתוארת באמצעות ראייה, ראיית הטוב שבזולת, ראייה סובייקטיבית של הטוב, מציאת חן: "ַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י …" (שמות לג, י"ז). משה, שכבר ראה את הסנה, את היד הגדולה ואת חרון אפו של האלוהים, משה כבד הפה וכבד הלשון נשען כעת על מציאת החן האינטימית הזו, צועד צעד נוסף בקרבה שלו עם הקב"ה, ומבקש: "וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ" והאלוהים נענה: "… וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ" (שמות לג, י"ח-כ"ג). ((ויֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י))

הוויה הדדית

באמצע ההתמודדות של משה ואלוהים עם חטא העגל, מתואר מקומו של אוהל מועד (שהוא אולי גלגולו המוקדם של המשכן): "וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ ה' יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה" (שמות לג, ז'). בקריאה ראשונית נדמה שיש במעשה זה של משה, הוצאת המשכן אל מחוץ למחנה, מעשה של הרחקת הקודש. ואולם, תיאור הפונקציה של המשכן בעקבות המעשה הפוכה, המשכן הופך להיות יעד למבקשי האלוהים. ישראל הם לא עוד קהילה המביעה חוסר אמון, אלא קהילה שיש בה יחידים המבקשים אלוהים, תרים אחר הווייתו ומבקשים את נוכחותו.

ולא עוד אלא שמשה תולה את טיב הקשר הייחודי שבין אלוהים לעמו בהווייתו לצדם, בנוכחות אלוהית המלווה. כך הוויה היא מאפיין הדדי בקשר שבין אלוהים לישראל, לא רק ישראל המבקשים אלוהים אלא גם אלוהים המלווה את ישראל: "וּבַמֶּ֣ה׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ"? שואל משה – ועונה: "הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה" (שמות לג, ט"ז). עצם הליכתו של האלוהים עם ישראל היא המייחדת אותם. כך, הפכה הוויה להיות מחידה לא ברורה לסמל הייחוד והאהבה של אלוהים לעמו. אנחנו, מסביר משה, נדע שאתה אוהב אותנו, נדע שאנו מוצאים חן בעיניך, כאשר תלך איתנו.

בתחילה, אם כן, טען משה שהבטחת האל 'כי אהיה עמך' איננה מספקת – לא לאמונת העם, ולא לתחושת הביטחון שלו הוא. אך כעת, נוכחותו של האל, הליכתו עם משה והעם היא עדות לא רק לקיום הבטחתו, אלא אף לאהבתו אותם. נוכחות מעידה על אהבה.

ניתן להבין את משמעותו של השינוי הזה דווקא לאור חטא העגל. אמירת האל בדבר נוכחותו דווקא אחרי חטא מעידה על בחירה ביחד שהוא דינמי, נשמר תוך כדי ועל אף תנועה והשתנות, וגם על אף חטא ושבר.

מן הסנה אל מעבר לסיני

שינויים משמעותיים מתרחשים במשך המסע המשותף מן הסנה אל מעבר לסיני, שינויים בקשר שבין אלוהים לאדם, הקשורים גם בכמיהה להדדיות: אם בסנה מציג עצמו אלוהים כמי שרואה סבל ומונע על ידו, הרי שבסיני מבקש משה לא רק להיראות אלא גם לראות את האלוהים. ואם בסנה מציג עצמו האל באניגמטיות כ'אהייה אשר אהייה', הרי שבעקבות חטא העגל שבסיני מוצגים ישראל כמבקשי האלוהים, והקשר שבין אלוהים לישראל מוצג באמצעות נוכחות אלוהית: "בלכתך עמנו". הוויה הדדית יותר ואניגמטית פחות. אלו מבשרים קשר חדש בין אלוהים לישראל, קשר של אהבה סובייקטיבית. ראייה והוויה מצטרפים יחד וחושפים שמשה וישראל ברגע מידברי זה שאחרי חטא העגל מוצאים חן בעיני האלוהים.

ולוואי ונזכה לראייה המעודדת הוויה ושהות ומגבירה מציאת חן – שנמצא אנו חן בעיני אחרים, ואחרים בעינינו.

1. בסנה, מתאר משה פחד גדול: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (ד, א'). בעצם, מתממש פחד זה במובן מסוים בפרשת כי תשא, שכן המניעה המוצג לבניית העגל הוא "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (לב, א'). אלוהים חסר לגמרי מן הנרטיב של ישראל.

   הנקודה המרכזית בפסוק הזה הוא העובדה שמשה מפחד מכך שבנ"י לא יאמינו שהקב"ה נראה אליו. יכול להיות שהם אינם מטילים ספק בעצם הנוכחות או ההוויה שלו, אבל כמו שהראייה היא שהניעה את הקב"ה לעבר ישראל, גם ישראל זקוקים לראייה על מנת לנוע לעבר הקב"ה. אולי לכן, אגב, הצהרת האמונה הנוגעת ביותר של ישראל, מתרחשת אחרי החוויה הקרובה ביותר שהיתה להם לראיית הקב"ה- "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ." (שמות יד, ל"א).   [↩]

2. "וַיֹּ֥אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא: וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל: וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י ה' אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה ה' יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה: (שמות לב, ט'-י"א). [↩]