בפרשתנו נמצא אירוע נחש הנחושת. המשנה מציבה אירוע זה בצד אירוע נוסף באופן המאיר דמיון מהותי ביניהם. אולם עיון בפסוקים מעלה הבדלים משמעותיים. נבקש לציין איזה דמיון מהותי מדגישה המשנה ואיזה תהליך מאירים הפסוקים בנתיב שהם מציגים?
א. וכי נחש ממית
סיפור נחש הנחושת בפרשת חקת הוא אירוע שהמניע שלו מוכר, אולם תיאורו קשה: "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם־סוּף לִסְבֹב אֶת־אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ־הָעָם בַּדָּרֶךְ׃ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל׃ וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת־הָעָם וַיָּמָת עַם־רָב מִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר כא:ד–ט). נקודת המוצא מוכרת: ישראל מתלוננים על היציאה ממצרים, על המחסור במים ובאוכל. הם מובלים על ידי תודעת חסר, חוסר ביטחון, חוסר אמון. התגובה של הקב״ה היא עונש: מכת נחשים.
תגובת העם לעונש תמציתית ועוצמתית: "חָטָאנוּ" (שם). הם גם מציעים מתווה פעולה עבור משה שהוא מקבל ומבצע: "הִתְפַּלֵּל אֶל־ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת־הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם" (שם). אולם אין בתפילת משה די; היא לא מפסיקה את המגיפה. תפילת משה נענית בהנחייה – עליו לעשות דבר מה, ובעיקר, על העם לפעול על מנת לא להיפגע מן המגיפה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל־נֵס וְהָיָה כָּל־הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי׃ וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל־הַנֵּס וְהָיָה אִם־נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת־אִישׁ וְהִבִּיט אֶל־נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (במדבר כא:ד–ט).
סיפור הנחשים מעלה שאלות רבות – ביניהן, מה המנגנון שנוצר לפנינו, ומה תפקידו של משה בתוכו. המשנה במסכת ראש השנה מציעה: "'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במדבר כא:ח) – וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים" (משנה ראש השנה ג:ח). המשנה מדגישה: מה שנדרש הוא הפניית המבט והפניית הלב. ההצלה איננה מתרחשת בזכות היעלמותם של הנחשים או תפילתו של משה; ההצלה תלויה במעשה ובתודעה של ישראל. זהו רגע בו משה איננו מספיק; על האנשים להפסיק לריב, לסמוך במידה מסוימת על עצמם, לא לסמוך על משה לבדו, להביט בשרף שעל הנס, להיות בעלי אמון, להאמין.
ב. וכי ידיו של משה
המשנה מקשרת בין סיפור הנחש לסיפור מלחמת עמלק ומסבירה שבשני האירועים מתקיים מנגנון דומה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (שמות יז:יא) – וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין" (משנה ראש השנה ג:ח). כלומר המבט והפניית הלב הם דמיון מהותי בין שני האירועים. לא הנחש ממית ולא הנחש מחיה; לא ידי משה לבדם פועלים. יש לפי המשנה תביעה מן העם: להסתכל, לשעבד את הלב, להיות שותפים. זהו רגע שבו הנהגה איננה מהווה תחליף לעם אלא מעוררת אותו ומכוונת את רוחו ואת ליבו.
ג. אלא בזמן שישראל
על אף הדמיון בנרטיב התַנָּאִי, הרי שעיון בפסוקים מעיד על פער והבדל מהותי בין שני האירועים. נעיין בפסוקים:
עם בוא הנחשים נאמר: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי־דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל-ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת־הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם׃ וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל־נֵס וְהָיָה כָּל־הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי׃ וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל־הַנֵּס וְהָיָה אִם־נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת־אִישׁ וְהִבִּיט אֶל־נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי׃ (במדבר כא:ז-ט).
ואילו עם בוא עמלק: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר־לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל־רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹקִים בְּיָדִי׃ וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר־לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה׃ וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק׃ (שמות יז:ט-יג.).
יש רגע אחד מכריע שהוא הוא מהות ההבדל, אמירת בני ישראל: "חָטָאנוּ". לפי התורה, נקודות המוצא לאירועים ביניהם המשנה משווה שונות מאוד. מי שפועל מיוזמתו בבוא עמלק – מדבר, הולך ומתייצב עם מטה האלוקים – הוא משה; ואילו באירוע הנחשים מי שאומרים, מי שמבקשים פעולה, ומי שעליהם להתייצב ולהביט מעלה הם העם. במלחמת עמלק הפסוקים מספרים: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל" (שם). אין בהם תיאור של עיניים רבות הנשואות מעלה, משה לבדו מפעיל את מנגנון ההצלה ופעיל בתוכו. ואילו בבמדבר: "וְהָיָה אִם־נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת־אִישׁ וְהִבִּיט אֶל־נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי". פעולת ההצלה, פעולת הבעת האמון, מתרחשת על ידי ישראל ונדרשת מהעם כולו. מי שמפעילים ומניעים את משה לפעולה הם ישראל.
באמצעות הביטוי "חָטָאנוּ" משקפים בני ישראל שהם למדו לקחת אחריות, למדו להכיר בחלק שלהם בדרך אל המציאות בה הם מוצאים עצמם. זה מוביל אותם לדרך עתידית בה הם פעילים, לא פאסיביים, וגם עם הפנים קדימה לוקחים אחריות ביצירת המציאות ועיצובה.
ד. סיכום
בני ישראל למדו לומר ״חטאנו״. גם אם מקבלים את תפיסת המשנה ששני האירועים דרשו מבט של העם, הרי שבמלחמת עמלק המבט הוא על משה, ואילו במקרה הנחשים המבט איננו באמצעותו; במלחמת עמלק משה מניע תהליך שלם, ואילו במקרה הנחשים מי שיוזמים ומפעילים את התהליך לתיקון, לעתיד, לריפוי, לחיים הם ישראל.
בין שמות לבמדבר בני ישראל למדו לומר "חטאנו", ומשמעות האמירה היא שהם מכירים בכך שהמציאות בה הם נמצאים לא נכפית עליהם אלא שיש להם חלק בעיצובה. הם לומדים לעבור מתודעה של תלות בהנהגה לאמון ביכולת ובאפשרות לפנות אל הקב"ה באופן ישיר יותר, ולקבל שהמציאות תלויה גם בכוונה ובפעולה שלהם.
אולי לכן, לקראת סוף הפרשה נמצאת שירת הודיה שמילותיה – "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת…" (במדבר כא:יז) – והפעם, של ישראל היא.
שבת שלום
