ג׳ באייר תשפ״א

פרשת בא: המצווה הראשונה – לוח השנה העברי

מאת   •  21 בינואר 2021  •  תנ״ך

For English click here

תרגום: עליזה רז-מלצר

פרשת בא כוללת את המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל כחטיבה אחת.[1] מצווה זו מבשרת את הדת היהודית במלואה – דת שהתורה והמצוות מנחות ומדריכות כל היבט בחייה בברית של שותפות עם האל.

אך איזו היא המצווה הראשונה? על פי הפשט המקראי, הציווי הראשון לבני ישראל מופיע בפסוק השלישי של פרק י”ב בו מצווים בני ישראל לקחת שה בן שנה ב-י’ בניסן ולשחוט אותו בי”ד בניסן. הבשר ייצלה וייאכל בסעודה משפחתית עם מצות ומרורים, כאקט של הכנה ליציאה ממצרים. אירוע זה הפך לטקס שנתי שבו זוכרים את יציאת מצרים וחוגגים אותה לאורך הדורות.[2]

אך התורה שבעל-פה, מסורת הפרשנות החז”לית (שרבותינו מטעימים כי ניתנה בסיני ביחד עם התורה שבכתב), גורסת כי הציווי הראשון מופיע דווקא בפסוק השני של הפרק: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה” (שמות י”ב, 2).[3] זוהי הוראה הקוראת לעם ישראל לציין מעתה את מועדיהם בתיאום עם היום שנקבע כראש חודש. בתי הדין הקדומים של העם היהודי הכריעו וקבעו בשאלת היום שבו מציינים את ראש החודש – משימה שהייתה מחויבת המציאות משום שהלוח העברי נקבע על פי מולד הירח. הירח סובב את כדור הארץ ומשלים מחזור שינוי (ממופע הירח ועד למולד הבא) בטווח של 29.5 ימים. במרבית המקרים, ראש חודש נקבע לסירוגין ביום ה-29 או ביום ה-30 כך שהלוח העברי מסונכרן עם מחזור הירח.

ציווי זה  אינו רק פונקציונלי. החגים והמועדים הם ימים קדושים שמכתיבים התנהגות שונה מזו של יום חול. במשך שבעה ימים החל מט”ו בניסן[4], חל איסור לאכול לחם, שהוא מזון שנאכל כל ימות השנה.  מצה – מאכל פשוט וזמין – מתקדשת ועולה לרמת מצווה. עבודה יומיומית המותרת כל השבוע נאסרת בתאריכים ט”ו וכ”א בניסן. ב-י’ בתשרי, הלא הוא יום כיפור, פעולות יומיומיות כגון אכילה, שתיה, סיכה ותשמיש המיטה – מעשים שהיהדות מעודדת ומברכת עליהם במהלך השנה, נאסרות למשך 24 שעות. בהזזת היום הראשון של החודש העברי קדימה או אחורה ביום אחד, בית הדין הופך חול למועד ולהיפך.

מה הופך יום רגיל למועד? מי קובע את החובה להתפלל ביום מסוים, לטלטל לולב ואתרוג או ללמוד תורה עד אור הבוקר? ניתן לטעון כי אלוהים הטמיע בכל יום קדוש כזה “מרקם” מיוחד בדמות הציוויים הקובעים את התנהגותנו באותם מועדים. לא כך סבורים חז”ל: יהדות היא שותפות בברית שבה השותפים האנושיים ממלאים תפקיד מרכזי ואפילו סמכותי. בית דין של מטה קובע שיום הכיפורים יצוין ביום שלישי ולא רביעי ובכך טוען את היום במאפיינים של קדושה מלווה בתפילות ובהתנהגויות החורגות מחיי היומיום. החלטתם יוצרת עשרים וארבע שעות של קירבה מיוחדת לאלוהים, כשהשכינה סמוכה לאדם ופתוחה לקבל את חזרתו.ה בתשובה ואת דבקותו.ה הדתית.[5]

אוסיף שהמצווה לקבוע את לוח השנה משקפת את הפרשנות החז”לית לברית שמתפתחת בין אלוהים לעם ישראל. חז”ל אומרים שבתקופתם אלוהים צמצם את עצמו עוד יותר ובכך רומם את עם ישראל לדרגה גבוהה יותר של סמכותיות מזו שהייתה נהוגה בתנ”ך במסגרת אותה שותפות.[6] על הפסוק “אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י ה’ מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם” אמר ר’ יהודה: “אמר הקב”ה: עד שלא נעשית אומה שלי – ‘מועדי ה’. מכאן ואילך, ‘אשר תקראו אותם'”.[7]

במדרש נוסף על פסוק זה נאמר: “‘הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם’ … [לפנים] היה הקדוש ברוך הוא משמר את הכל… כיון שעמדו ישראל מסר להם הכל”.[8] הרב סולובייצ’יק מציין כי מצווה זו מסמלת את העברת הסמכות ההלכתית מאלוהים לבית דין של מטה: “בית דין של מטה גוזר והקב”ה מקיים”.[9] “איש ההלכה”, מסביר סולובייצ’קי, “קיבל את התורה מסיני לא בתור מקבל פשוט אלא בתור יוצר עולמות, בתור שותף להקב”ה במעשי בראשית”.[10] לדעתי, רעיון השותפות מעניק לקהילה היהודית בימינו – ולמנהיגיה הרוחניים, את הסמכות לרומם את התורה. לשלב בהנהגתה אנשים שעד כה הודרו ממנה ובכך להרחיב את המעגל ההלכתי כך שיכלול באופן חיובי אוכלוסיות שהיו עד כה בשוליים. להנהגה תהיה גם סמכות לקבוע מועדים המאזכרים אירועים היסטוריים שהתחוללו בעידן האחרון, כמו השואה והקמת מדינת ישראל.

בלוח העברי שקבעו חז”ל טמון עוד שיעור חשוב. אמנם השנה הירחית הייתה נפוצה, אבל הקהילה היהודית פעלה על פי לוחות שונים. ספר היובלים (טקסט דתי בעל השפעה גדולה, המקביל ברובו לספר בראשית ולפסוקים נוספים מהתנ”ך) מבוסס על השנה השמשית. היוונים והרומאים נהגו אף הם על פי הלוח השמשי. לו בחרו חז”ל בלוח השמשי הוא היה עולה בקנה אחד עם הלוח הכללי, והמועדים היו נשארים בעונתם. הברירה האחרת הייתה לעבוד רק עם לוח ירחי, אך שנה ירחית קצרה בכ-11 יום משנה שמשית, והחודשים ומועדי החגים משתנים בהתאם. חז”ל קבעו לוח ירחי מעודכן שישמר את טבעם העונתי של המועדים.[11] הם מצטטים את הפסוק “שָׁמוֹר, אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב… כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, הוֹצִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם…” (דברים ט”ז, א).[12] חז”ל העדיפו לוח ירחי-שמשי: שילוב של ירחי לחודשים ושמשי לשנים.[13]

בחירה בלוח שמשי הייתה משווה את מקצב הלוח העברי לזה של התרבות הכללית, אך באותה עת מעמידה בשוליים את היסודות הייחודיים והשונים של המסורת היהודית, גורמים שמדרבנים את עם ישראל להמשיך להיות לאום ייחודי גם כשהוא מתקיים בטבורה של תרבות כללית מסבירת פנים. בחירה בלוח ירחי בלבד הייתה מסמלת ניתוק של הלוח העברי מזה של התרבות הכללית והתכנסות בתוך “גטו של זמן”. ביצירת לוח ירחי-שמשי, מבטיחים חז”ל שהיהדות תלך בדרך ייחודית לה (והחגים לא יהיו זהים לתאריכי הלוח השמשי), ועדיין מאפשר השילוב התחברות מחודשת ואינטראקציה עם הלוח הכללי.

באלפיים שנים של היסטוריה יהודית, חי המיעוט היהודי בעיקר בקרב נוצרים ומוסלמים. לו הלוח העברי היה שמשי היהודים היו משתלבים היטב במערכת הזמן הנוצרי ומתנתקים לחלוטין מהלוח המוסלמי. אם הלוח היה ירחי בלבד, היהודים היו מתמזגים בזמן המוסלמי ומתנתקים מהעולם הנוצרי. הבחירה בלוח ירחי-שמשי היא דרכם של חז”ל ללמד אותנו שהיהדות צריכה לקיים יחסים דיאלקטיים עם תרבות מארחיה. עליה לראות תמיד לנגד עיניה את החזון העתידי, ולא להסתגר בגטו תרבותי שיוביל לדת שבטית ומרוכזת בעצמה. על היהדות לשמר את מעורבותה האוניברסלית אך לא לוותר על ערכיה הייחודיים ואורחות חייה. אין ספק שהדרך הדיאלקטית מאתגרת יותר, אך היא גם מאפשרת התחדשות מתמדת של תרבות ואמונה ששום דבר אנושי אינו זר להן. בו בזמן, היא ממשיכה להזין את ייחודיותה של היהדות, ואת המגוון המתקיים בשבטים הרבים של האנושות.


[1] היו ציוויים שקדמו לו, אך הם נאמרו לאנשים פרטיים. אברהם, למשל, מצווה למול את עצמו ואת בניו (בראשית י”ז, 10 ואילך); במקרא נאמר כי לאחר שיעקב נפצע בירכו, אימצו בני ישראל את המנהג לא לאכול את גיד הנשה של חיות כשרות (בראשית ל”ב, 32).

[2]  שמות י”ב: 11-6.

[3] קביעת חודש ניסן כראש השנה היא עוד דרך להגדיר את יציאת מצרים כהתפתחות מהפכנית שבאמצעותה הזמן נמדד באופן חדש. לשם השוואה, בתקופת המהפכה הצרפתית, יצרה האסיפה הלאומית לוח שנה חדש כתחליף ללוח הגרגוריאני, וקבעה את ה-22.9.1792 – היום בו הוכרזה הרפובליקה הצרפתית – ליום הראשון של השנה הראשונה.

[4]  שמונה ימים בחוץ לארץ.

[5]  “דִּרְשׁוּ ה’ בְּהִמָּצְאוֹ; קְרָאֻהוּ, בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב.” (ישעיהו נ”ה, 6) קל יותר למצוא את אלוהים בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים (ר’ בבלי ראש השנה י”ח, ע”א).

[6]  רעיון זה מתואר בהרחבה בספרי The Triumph of Life (בכתובים). לעת עתה ניתן לקרוא את דבר התורה שלי על פרשת ויצא מסע אל התבגרות בברית.

[7] מצוטט מדברים רבה (פרק ב’ סימן י”ד) בעמ’ 72 אצל: יוסף סולובייצ’יק, איש ההלכה (ירושלים: ספריית אלינר, 1979).

הרב סולובייצ’יק מסביר כי שינוי זה משתקף בהלכה היהודית. השבת, למשל, נולדה בתוך התהליך הקוסמי של בריאת העולם הרבה לפני שנוצרה האנושות או נולד העם היהודי. לכן השבת מופיעה בכל יום שביעי גם ללא קביעה של בית דין רבני, ואנו מודים על כך לאלוהים בקידוש ובתפילות בברכת “מקָדֶש השבת”. מועדי ישראל, לעומת זאת, צמחו מתוך ההיסטוריה היהודית (יציאת מצרים, מעמד הר סיני, שנות הנדודים במדבר וכו’) והתאריך שלהם נקבע על ידי בית הדין. בקידוש של חג ובתפילות אנו מודים לאלוהים ומברכים “מקדש ישראל [וישראל בתורו מקדש את] הזמנים”.

[8] שמות רבא פרק ט”ז, סימן 30. מצוטט גם באיש ההלכה, עמ’ 72.

[9] “איש ההלכה”, בתוך: איש ההלכה – גלוי ונסתר, ירושלים תשל”ט (ע”ע 73-72)

[10] שם, עמ’ 73. הדגשה שלי.

[11]חג השבועות נחוג בתקופת ביכורי הקיץ, סוכות בסתיו (ר’ שמות כ”ג, 16).

[12] בזמנים עברו (טרום גלות בבל) חודש ניסן נקרא “אביב”.

[13] זה נעשה באמצעות הוספת חודש נוסף (אדר ב’) בשבע שנים מתוך כל 19 שנים.

סגירת תפריט