יעקב מפחד מעשיו אחיו ומן המפגש עמו: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ (בראשית לב:ח). הוא נוקט צעדים רבים ומגוונים על מנת להימנע ממפגש אלים בעל סיכונים גבוהים. בד בבד מתווסף בפרשה שם ליעקב, שם שניתן לו פעמיים בפרשה: ישראל. השם ניתן ליעקב תוך כדי מאבק, ובמהותו, הוא מתייחס לאדם הנתון במצב של ריב.
מה מלמדת הפרשה על היחסים שבין ישראל לבין עימותים ומאבק? ומה מלמדות התנודות והמעברים שאנו מוצאים בתורה בין השם הישן – יעקב – לשם החדש – ישראל?
א. יעקב ומאבק
מה עושים עם פחד מפני אלימות? יעקב ירא מהאפשרות לעימות בעת המפגש עם עשיו. פחד זה מבוסס על דברים שאמרו לו שליחיו: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל־יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל־אָחִיךָ אֶל־עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (שם, ז). עשיו בדרך אליו עם חבורה שקשה שלא לראות בה איום.
יעקב בוחר בתגובה יצירתית ורבת פנים. אנו מכירים את יעקב כבעל תכסיסים, לא תמיד ישרים. נדמה שלפנינו נמצא אותו יעקב, אך כזה שיודע להשתמש ביצירתיות שלו לנטרל איום, לבקש עזרה ולהתכונן כראוי. הרגע הזה, שבו הוא נתון בפחד נורא, מביא אותו להתנהגות בונה ובעלת נתיבים שונים.
תחילה, הוא מארגן את העורף במטרה שאם ייפגע – לא כולו ייפגע. יעקב מחלק את אנשיו לשניים: " וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ וְאֶת־הַצֹּאן וְאֶת־הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר אִם־יָבוֹא עֵשָׂו אֶל־הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (שם, ח-ט).
בנוסף, הוא פונה לאלוקים: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹקֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹקֵי אָבִי יִצְחָק … קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל־הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא …״(שם, י-יב). גם תפילתו של יעקב אינה חד-מימדית אלא מכילה רבדים שונים: היא מזכירה את העבר – את הקשר של אלוקים עם אבותיו של יעקב – נטועה בהודיה על ההווה – עשית עמי המון חסד שמביא אותי לרגע הזה – ופונה לעתיד – הבטחת לי עתיד שלא יתקיים אם עשיו יהרוג אותי.
יעקב עושה דבר שלישי: הוא פונה אל עשיו אחיו, עוד לפני שזה מגיע אליו. כך בעצם הוא מכין את הקרקע למפגש באופן פעיל, ואיננו רק מחכה למה שעומד להתרחש:
וַיִּקַּח מִן־הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו … וַיִּתֵּן בְּיַד־עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר. וַיְצַו אֶת־הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגׇשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי־אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם־הוּא אַחֲרֵינוּ. וַיְצַו גַּם אֶת־הַשֵּׁנִי גַּם אֶת־הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת־כׇּל־הַהֹלְכִים (שם, יד-כ).
התורה משתפת אותנו במחשבותיו של יעקב ובמניע שלו: הוא מנסה לייצר מפגש עם אחיו בו זה יוכל לקבל אותו, לסבול אותו: "כִּי־אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי־כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי" (שם, כא).
ב. ישראל ומאבק
על רקע הפחד והציפייה למלחמה, התורה מספרת על לילה של עימות: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם, כה). בסופו יעקב מקבל שם חדש, או אולי תואר: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל" (שם, כט). השם 'ישראל' ניתן כמענה לדרישה לברכה. אולם לא לגמרי ברור באיזה אופן המענה הזה הוא ברכה. הדברים נשמעים יותר כמו תיאור: "כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹקִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם, כט). אכן, בהסבר יש תיאור עבר – כי שרית, ואילו השם הוא בעל הטיית הווה מתמשך או עתיד – ישראל. אך בגלל שמדובר בהיאבקות ועימות, מתחזקת השאלה אם לפנינו אכן ברכה. נעיין בדברים:
המאבק נמשך כל הלילה, ויעקב מסרב לשחרר את האיש עד שיברך אותו. "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (שם, כח). בבראשית רבה מסופר שהדרישה עיקשת, כמעט מאיימת:
'וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי' (בראשית לב:כז), שֶׁהִגִּיעַ זְמַן קִלּוּסִי לְקַלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ יְקַלְּסוּ חֲבֵרֶיךָ. אָמַר לוֹ אֵינִי יָכוֹל, …אָמַר שִׁיַּצְתָּ סִיַּבְתָּ [= סיימת מלאכתך ואתה ראוי לשכרך?], (שם): לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי, אָמַר לוֹ … אֲבָל אֲנִי לֹא נִשְׁתַּלַּחְתִּי לְכָךְ. אָמַר לוֹ שִׁיַּצְתָּ סִיַּבְתָּ, לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי (בראשית רבה עח:ב).
המלאך לבסוף נכנע, אולי מתוך שחיקה, ומגלה לו סוד עתידי: "עָתִיד הוּא לְהִגָּלוֹת עָלֶיךָ בְּבֵית אֵל וּלְהַחֲלִיף אֶת שִׁמְךָ" (בראשית רבה עח:ב). השם "ישראל" נולד מתוך מאבק ודרישה, כמעט כפייה, מתוך ריב, כמו משמעות השם עצמו, מתוך 'כי שרית'. בכך מתייחס המדרש לבעיה שברצף הסיפורים בפרשה ומספק הסבר לכך שהשם ניתן ליעקב פעמיים.
בין שתי נתינות השם, משתמש יעקב עצמו בשמו 'ישראל'. התורה מספרת שיעקב מתקרב לשכם, קונה חלקת שדה ומציב שם מזבח: "וַיִּקְרָא לוֹ אֵ-ל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לג:כ). המדרש מציע קריאה נוקבת: "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ … אַתָּה אֱ-לוֹהַּ בָּעֶלְיוֹנִים וַאֲנִי אֱ-לוֹהַּ בַּתַּחְתּוֹנִים" (בראשית רבה עט:ח). על פי מדרש זה, יעקב משתמש בכינוי ״א-ל״ על עצמו – אולי ביטוי לתחושת כוח מופרזת? ואכן מצויינת במדרש ביקורת על כך: "רַב הוּנָא בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר … וְאַתָּה הָיִיתָ נוֹטֵל שְׂרָרָה לְעַצְמֶךָ?!" (שם).
השם ישראל ניתן ליעקב בשנית, בלי הסבר: "וַיֵּרָא אֱלֹקִים אֶל־יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר־לוֹ אֱלֹקִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא־יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל (לה:ט-י). הפעם, מתן השם מלווה בברכת האבות המוכרת של זרע וארץ. יעקב משיג את שמו החדש, ומקבל אותו הפעם בלי הפעלת לחץ. אך בניגוד לשינויי השם של אברהם ושרה, ועל אף הפסוקים הטוענים 'לא יקרא שמך עוד יעקב', מיד באותו הפרק, ופעמים רבות אחר כך, ממשיך יעקב להיות מכונה בשמו הזה. ואכן, לפי בראשית רבה, הזהות הישנה אינה נעלמת: "לֹא שֶׁיֵּעָקֵר שֵׁם יַעֲקֹב מִמְּקוֹמוֹ" (בראשית רבה מו:ח).
סוף דבר
מתן השם ״ישראל״ שונה במהותו משינויי השם האחרים בספר בראשית. הוא קורה לא פעם אחת אלא פעמיים. פעם אחת במתן אלוקי מלווה ברכה, אולם עוד קודם, פעם נוספת, מתוך מאבק לילי עם דמות אנונימית ומעורפלת, ברגע של מעבר, לפני פגישה גורלית. מדובר במצב של פגיעות וחוסר יציבות לגבי עתידו, גורלו וזהותו של יעקב. שלא כמו שינויי שם אחרים בספר בראשית, השם הקודם ממשיך ללוות את דמותו של יעקב. מסורת מדרשית מדגישה שבניגוד למעברי שמות – וזהויות – אחרים, הרי שהמעבר מיעקב לישראל איננו מוחלט. הזהות הישנה נותרת כאפשרות חיה ולגיטימית.
נראה שיש כאן אמירה לא רק לגבי דמותו המורכבת של יעקב, אלא גם על הדרך בה התורה ניגשת לשאלה איך אנחנו, בניו של יעקב-ישראל, מנהלים מאבק.
הפרשה מלמדת אותנו, שכבני ישראל חלק מן הסיפור שלנו הוא להילחם. חלק ממהותנו, מהשם שלנו, קשור בהיאבקות. ואולם, אנחנו עם ישראל ואנחנו בני יעקב ויש לנו בחירה בכל עת. יש מצבים שבהם עם ישראל נדרש להיות יעקב: מתכנן, יצירתי, ופועל בזהירות מחושבת. ויש רגעים שבהם קיימת האפשרות להיות ישראל – הנאבק, מתעמת ונלחם כל הלילה. הזהות שלנו שוכנת לא במעבר חד מ״יעקב״ ל״ישראל״, לא בהכרעה סופית בין מודל הזהירות והתכסיס לבין מודל המאבק, אלא בתנועה המתמדת ביניהם.
שבת שלום
