פרק יב בספר ויקרא עוסק בקרבן היולדת. הוא פותח במילים:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה … בְּכָל־קֹדֶשׁ לֹא־תִגָּע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד־מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ … וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן־יוֹנָה אוֹ־תֹר לְחַטָּאת אֶל־פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד אֶל־הַכֹּהֵן. (ויקרא יב:א-ו)
מה מסמלת לידה, ומה משמעות הכנסת היולדת אל הקודש? מה טיבו של קרבן היולדת, ומה הוא מלמד על מהותה של לידה ומהותו של אדם?
מדרש ויקרא רבה מבקש לעצב את כניסתה של היולדת אל המקדש כמעשה המזמין תקווה, מזמין אפשרות של עמידה אל מול עתיד אחר, וזאת על ידי המחשה של מגוון אפשרויות עתידיות. המדרש עושה זאת על ידי יצירת הקבלה בין "אשה כי תזריע" לבין אמירתו של הקב״ה: "נעשה אדם", בין לידת האדם לבין בריאת האדם, בין מערכת הקורבנות לבין סיפור העולם וההוויה האנושית.
המדרש בויקרא רבה על הפסוק "אשה כי תזריע" נפתח בדפוס פרשני מוכר: פתיחתא. במקרה שלפנינו הפסוק הפותח – אותו הדרשן אורג אל תוך הפרשה הנידונה – הוא מספר תהילים: "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי" (תהילים קלט:ה), אשר מתפרש על ידי שלל אמוראים בדרכים שונות ומגוונות. הפירושים כולם עסוקים במאפיינים של הבריאה המכונה 'אדם הראשון'. בחירת הפסוק מתהילים העוסק בבריאת האדם כפתיחה לדרשה על היולדת בויקרא מייצרת השוואה בין בריאת האדם הראשון למה שמתרחש בכל לידה של יצור אנושי חדש:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם זָכָה אָדָם נוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הַזֶּה וְהַבָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב [=זהו שכתוב]: 'אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי', וְאִם לָאו בָּא לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן… אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדָם הָרִאשׁוֹן, אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרָאוֹ… אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדָם הָרִאשׁוֹן מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ מְלוֹא כָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּרָאוֹ… עַל דַּעְתֵּיהּ דְּ[=לפי דעתו של] רֵישׁ לָקִישׁ …אִם זָכָה אָדָם אוֹמְרִים לוֹ אַתָּה קָדַמְתָּ לְכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְאִם לָאו אוֹמְרִים לוֹ יַתּוּשׁ קַדְמָךְ, שִׁלְשׁוּל קַדְמָךְ. … אָמַר רַבִּי שִׂמְלָאי: כְּשֵׁם שֶׁיְצִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אַחַר בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, כָּךְ תּוֹרָתוֹ אַחַר בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה', וְאַחַר כָּךְ 'אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ'. (ויקרא רבה יד:א).
המכנה המשותף בין כל הדרשות הוא דגש על חירותו של אדם הראשון: גורלו פתוח – אם יזכה להיות לא רק בן העולם הזה אלא גם בן העולם הבא, או יידרש לתת דין וחשבון. שאלת זהותו המגדרית פתוחה, וכך גם מקומו בעולם ומקומו בהייררכיה של הברואים. הדמות האנושית הראשונה נבראת בעלת פוטנציאל, בעלת חירות, לעצב את עתידה, שאיננו מוכתב עדיין באופן שלם על ידי נסיבות כאלו ואחרות.
הבריאה "אדם הראשון" היא בריאה של פוטנציאל במלוא מובן המילה. הרגע של "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" הוא רגע כמעט ללא מגבלות, רגע בו נבראת דמות האדם הראשונה אל תוך חירות עצומה לעיצוב העתיד שלה.
שלל אפשרויות אלו – פוטנציאל האדם ברגע בריאתו – מובאים במדרש אל תוך רגע הלידה, ואל הרך הנולד ואמו הניצבת במקדש. אדם אמנם נולד אל תוך נסיבות חיים מסוימות, הוא איננו המשפיע היחיד על עולמו, הוא עצמו מוגבל, והוא איננו בן חורין באופן שלם. חירותו, כמו גם יכולותיו, מוגבלים. ואולם המדרש שלפנינו מבקש להנכיח ברגע הלידה את התקווה, תקווה למרחב, לשינוי ולהזדמנות.
***
מהן התכונות של תקווה? במסתו ״יש תקווה״, פרופסור אבי שגיא דן בתקווה ומתאר את תכונותיה. אציין ארבע תכונות כמסגרת מחשבתית דרכה ניתן להבין את רגע הלידה המתואר בפרשת תזריע בעיני המדרש:
תחילה, תקווה מכניסה את אפשרות קיומו של העתיד אל תוך ההווה: על אף שתקווה מתייחסת לעתיד היא למעשה מעידה על מצב האדם בהווה.
שנית, תקווה היא עמדה אקטיבית: אדם מקווה איננו אדם שמחכה ומצפה שהעתיד ישתנה, אלא, בדומה לאדם חולם, אדם מקווה מכניס באופן פעיל את העתיד אל תוך ההווה.
שלישית, תקווה מבוססת על חירות: היא נשענת על יכולתו של אדם להשתחרר ממגבלות הקיום שלו ולעצב את עתידו. משמעותה של תקווה היא שחרור הדמות האנושית ממגבלות ההווה וכך היא עשויה להיפתח אל עתיד אחר. כלומר, תקווה מתייחסת אל מרחב אפשרויות ובכך היא ביטוי להיות האדם בן חורין, להיותו מסוגל להשתחרר מעברו ומנסיבותיו – ולא שעברו יכתיב את עתידו.
ואחרונה, באופן מפתיע, תקווה מבוססת על אי וודאות: הרי כשיש וודאות, אין חופש ואין מקום לעתיד אחר – ולכן תקווה מבוססת על אי וודאות אותה האדם מתעל על מנת לבסס עמידה פעילה, פתוחה, אולי אפילו יצירתית ביחס לעתיד.
***
לידה ממחישה את העתיד כבר בהווה. לתינוק שזה עתה נולד שייכות כמעט מוחלטת לעתיד. הימצאותו בעולם, כמו גם בואה של היולדת אל המקדש, מהווים מעין הנכחה של העתיד והתייחסות אל העתיד שמתרחשות בהווה. "חיי האדם" מסביר פרופ' אבי שגיא, "הם דרמה שבה מככבות החירות החותרת לשחרור מכבלי המציאות, למול התודעה בדבר כבלי הקיום האנושי, המגבילים את בחירותיו. מתוך דרמה זו, בתנועה שבין קבלת המציאות להשתחררות ממנה, צומחת תקווה".
מדרש ויקרא רבה, היוצר השוואה בין אדם הראשון, איש הפוטנציאל, איש התקווה, לבין הרך הנולד, מבהיר מה משמעות כניסתה של היולדת אל הקודש: עם היולדת נכנס אדם שהוא כל כולו פוטנציאל. כמו אדם הראשון, לפניו מרחב אפשרויות עצום. ובכך, מכניסה היולדת אל המקדש תקווה. תיאור זה גם מציע תשובה אפשרית לשאלה מדוע על היולדת להביא קרבן חטאת, הרי היולדת לא חטאה כלל. אדרבה, היא מביאה חיים חדשים לעולם! קרבן חטאת, כמו כל תהליך של כפרה ותשובה, הוא מנגנון דתי המאפשר פנייה מן העבר אל עתיד אחר – הוא מאפשר שבירה של דפוסי עבר והשתחררות מהם. הבאת קורבן חטאת משקפת תקווה: היא טומנת בחובה את האמירה שאפשר לשנות ממסלול של חטא, קלקול או עיוות אל עתיד שונה, מתוקן, בו האפשרויות רחבות מן הנסיבות שהולידו אותם.
תפקיד היולדת הוא להכניס תקווה לבית המקדש. קרבן החטאת אותו היא מביאה מחזק, מהדהד ומבהיר ש"ניתן לצאת ממגבלות הקיים ולהיפתח למציאות אחרת". היולדת בעודה אוחזת בתינוק, בבן האדם החדש שהתווסף לעולם, "מכניסה את אפשרות קיומו של העתיד על ההווה", ובכך מציגה קיום אנושי שאיננו בהכרח מוגבל מעצם נסיבותיו.
שבת שלום
