להיות בקשר זו הזדמנות ואתגר. מערכות יחסים עם הזולת יכולות להיות מרחיבות חיים ולשם כך צריך לבנות אותן בעדינות, בכוונה, בשכל ובלב. פרשות תרומה, תצווה, ויקהל-פקודי, מציגות הזדמנויות שונות למפגש ולקשר עם הזולת בכלל, ולקשר בין הקב״ה לאדם בפרט.
פרשת תרומה נפתחת בבקשה של ה' לדבר אל בני ישראל ולקחת מהם תרומה. מטרת התרומה היא: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה:ח). הפרשה כולה והקריאות הפרשניות והדרשניות שלה, מהוות מפת דרכים לאופן בו ה' מבקש להיות איתנו יחד, לשכון בקרבנו. אולי ניתן לקרוא אותה גם כמפת דרכים עבורנו בני האדם, כשאנו רוצים להתקרב אל אדם אחר ולשהות במחיצתו. כפי שנראה, המשכן מסמל את שיא האפשרות למפגש, אף מפגש שנתפס כבלתי אפשרי.
רָאָה כְּתַבְנִיתָם
בתחילת פרק כה, מופיע בפעם הראשונה הרעיון של בניית המשכן, כאמצעי, אפילו תנאי, לאפשרות שאלוקים ישכון בקרב בני ישראל. כאשר מוצגת הבקשה מאת ה' נלווית אליה המטרה, או התוצאה שלה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם ח). אלוקים מבקש מקדש על מנת לשכון בקרבם של ישראל.
הבקשה הכללית מלווה בהבהרה: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כׇּל־כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שם ט). משם ממשיך הפרק לציווי לעשייתם של שלושה כלים: ארון, שולחן ומנורה. הפסוק האחרון של הפרק שב ומדגיש: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר־אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שם מ). הפסוקים מדברים על ראיית תבנית. מהי תבנית? איזו תבנית מראה אלוקים למשה? ובעיקר: כיצד? ומדוע הפסוקים חוזרים שלוש פעמים על ראיית התבנית?
סוגיה בתלמוד הבבלי במסכת מנחות דורשת את הפסוקים ומנסה לדמיין מהי תבנית ואיך היא נראית : "תניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש ושולחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם, שנאמר 'וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר' (שם)" (בבלי מנחות כט ע״א). לפי מדרש זה, ה״תבניות״ של הפסוק הן מראות אש – מין חזיון פלאי – שעל פיהן משה בנה את המשכן.
בהמשך הסוגיה, בשמו של ר' יוחנן, מובא סיפור מעט שונה על האופן שבו הוראו למשה תבניות כלי המשכן: "אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: גבריאל חגור כמין פסיקיא (חגורה רחבה) היה, והראה לו למשה מעשה המנורה" (שם). התיאור מציג חלופה לתבנית האש. לפי תיאור זה המלאך גבריאל, לבוש כפועל או בעל מלאכה, הוא שהראה למשה איך לבנות את המנורה.
לפי רצף המדרשים במנחות, אלוקים מבקש מישראל "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" ואז פונה להראות למשה בדיוק את תבנית הדברים שהוא מבקש במשכנו. איך נבין פירוט ודיוק זה? מדוע מראה אלוקים למשה את תבניות הדברים?
***
א. להתקרב לה'
אפשרות ראשונה היא להבין את הוראות המשכן כמפת דרכים לקשר בין האינסוף לסופי, בין הקב״ה ובני האדם, ואולי באופן ייחודי לקשר בין אלוקים ובני ישראל. אלוקים, בהיותו אחד ואין יחיד כיחודו, מבקש קרבה וחיבור שבני האדם לא חוו ולא יחוו בשום קשר אחר, ולכן מדייק, מראה ומורה. הפסוקים והמדרשים מלמדים את הזהירות, ההקשבה והדיוק שנדרשים בקשר שלנו עם האלוקות.
המילה 'תבנית' החוזרת בפסוקים מסמנת את אחד האתגרים בבניית משכן כחלק מהקשר עם האלוקות. בספר דברים נאמר: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל־תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ׃ פֶּן־תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל־סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה׃ תַּבְנִית כָּל־בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל־צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם׃ תַּבְנִית כָּל־רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל־דָּגָה אֲשֶׁר־בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" (דברים ד:טו-יח). לפי פסוקים אלה, התבנית היא השחתה, וממנה יש להישמר.
מתח עמוק נפרש לפנינו בין התבנית הרצויה והתבנית האסורה. מחד התורה מדגישה את ראיית התבנית בהקשרו של המשכן, אותה תבנית שמראה ה' למשה, ומאידך היא מזהירה מפני תבנית אסורה בספר דברים. המתח בין התבנית האסורה לזו המותרת מתרכז דווקא במשכן, שכן קיום המשכן נסוב כולו על האמירה שיש לבנות מבנה על בסיס תבנית ליישות האלוקית חסרת התבנית – על האפשרות לבנות מרחב פיזי עבור האלוקות חסרת הפיזיות וחסרת התמונה. בעוד המקדש הינו מרחב פיזי בעל תבנית, ה' באמצעותו שוכן בתוכנו רק כל עוד אנו לא נותנים לאלוקים עצמו דמות תבנית ולא מצמצמים אותו לתבנית – כפי שמורים הפסוקים בדברים: ״פֶּן־תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם … תַּבְנִית …" (דברים ד:טו).
בניסיון שלנו להתקרב לה׳, להיענות לבקשה של "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם", קיים קושי מהותי הקשור במעבר מן המופשט לחומרי. מעבר זה מתרחש לפנינו בפסוקים ובמדרש בשתי רמות. ראשית – מתבנית האש לכלי העץ והזהב, ושנית מן הישות האלוקית המופשטת אל המשכן בעל התבנית והחומר המוגדר והגדור.
נדמה שהמדרשים רגישים לחזרה על המילה תבנית בפסוקים, משום שחזרה זו מחזיקה את המתח והמורכבות שבמהותו של המשכן. אלוקים חסר התבנית וחסר התמונה מבקש מקדש לשכון בו. הבקשה האלוקית למשכן מחזיקה את הטענה שיש אפשרות לקיום של אלוקים בתוך מרחב אנושי, תבניתי, ממשי – פיזי, ומוגדר.
ב. להתקרב
אפשרות שנייה היא להבין את הוראות המשכן כמפת דרכים לקשרים בכלל, כהתוויית דרך למערכות יחסים אנושיות. אם שאיפתנו היא ללכת בדרכי ה׳ הרי שלפנינו מצע והכוונה לאיך להיות בקשר עם הזולת כשישנה שאיפה לקיום משותף – לשכון זה עם זה, אחד בקרבת השני. טענת הפסוקים היא שבשביל קרבה, בשביל שירגיש אדם נח לשכון אצל רעהו, הרי שצריך הקשבה, זהירות ודיוק ביישום תבנית המשכן. על מנת שאוכל לשהות בקרבתם של אחרים, לשכון בתוכם, על מקום משכני להיות בנוי בתבנית כרצוני, כצרכי וכבקשתי, על מנת שאחרים יוכלו לשהות בקרבתי, עלי להקשיב ולבנות להם משכן העונה על צרכיהם.
הבקשה לשכון יחד שמה את המבקש במקום פגיע, חושפת פגיעות. אמון נבנה כאשר אנו נענים במדויק לבקשתו של הזולת. הדרך להישאר יחד היא להקשיב היטב, לדייק במענה של מה שהצד השני זקוק לו. ההקשבה של משה לתבנית אותה אלוקים מראה לו, מלמדת שעל ידי הקשבה זהירה עשוי חוסר אמון להיבנות לאמון.
המשכן בהקשר זה משמעותי: האלוקים שוכן בקרבנו בזכות המקדש התבניתי ובלי להצטמצם לתבנית בעצמו. כך מייצג המשכן את האפשרות לעשות מרחב למפגש בלי לצמצם את מי שפוגשים לתבנית זו או אחרת. להיפך, המשכן, על התבנית שלו, מייצר מרחב למפגש, גם כזה שנדמה כבלתי אפשרי. המשכן מייצר מרחב מוגדר למפגש שאיננו מצמצם, מפגש שאיננו גדור, בכך הוא עונה באופן פתוח ומזמין לפגיעות של מי שמבקש: "ושכנתי בתוכם".
***
המשכן הוא הזמנה ליצירת מרחבי מפגש מבלי לצמצם את מי שפוגשים לתבנית מוחשית ומגודרת. המשכן מציע מענה מבני לפגיעות של המבקש "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". בהקשבה מדויקת לתבנית, לרצון, לצרכים ולפגיעות של הזולת, אנו יוצרים את האפשרות למפגש – גם כשזה שנתפס בעינינו כבלתי אפשרי.
שבת שלום
