במרכז פרשות תרומה ותצווה עומדים המשכן, כליו ובגדי הכהנים המשרתים בו. פרשות אלו מלמדות אותנו על מפגש עם הזולת, ומזמינות אותנו לנסות לקיים קשרים גם כשהם נראים בלתי אפשריים. בפרשת תרומה, העלנו את הרעיון שאלוקים שוכן בקרבנו בזכות מקדש שהוא בעל תבנית, ובכל זאת אינו מצטמצם לתבנית בעצמו. המשכן מהווה מודל ליצירת מרחב למפגש.
כעת, בפרשת תצווה, המבט זז מן המרחב – המבנה, החומרים והכלים – אל מי שנכנס אליו ומי שעובדים בו. הפרשה נפתחת בעריכת נר התמיד, וכוללת ציווי על שמן זית זך למאור, בגדי הכהנים, טקס ימי המילואים ועוד. כלומר, פרשת תרומה פורשת בפנינו את שרטוטי הבית המאפשרים את הנכחת השכינה, ואילו פרשת תצווה מביטה אל האנשים המשרתים בבית, מפרטת את בגדיהם, ואף מתחילה לתאר את עבודת המשכן. הפרשה שואלת: מי יעמוד בתוך הבית הזה, וכיצד יישא את הקירבה?
הסטה זו מן המבנה והכלים אל האנשים המשרתים מקבלת הדהוד גם בסוגיה בבבלי מנחות שעוסקת בתבנית (ראו פרשת תרומה). אותה סוגיה במסכת מנחות מלמדת אותנו עיקרון נוסף, ופותחת צוהר לסוג אחר של קשר: לא רק קשר המבוסס על מקום הנבנה בזהירות והקשבה, על פי התבנית אותה משרטט המבקש, אלא קשר המבוסס על תלות הדדית.
אנו נמצאים בפרק השלישי של מסכת מנחות. הפרק מסתיים ברצף של הלכות בעלות מכנה משותף: כולן עוסקות בדברים אשר בלשון המשנה "מעכבין זה את זה". כך אומרת המשנה:
"שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. … שְׁתֵּי חַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. … שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁבַּפָּרָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. … שִׁבְעָה קְנֵי מְנוֹרָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. … אַרְבַּע צִיצִיּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ…" (משנה מנחות ג:ה-ז).
רובן של ההלכות במשנה העוסקות ב"עיכוב" ממוקדות במקדש, כלי העבודה והקורבנות. משמעות הביטוי 'מעכבין זה את זה' היא שהעדר אחד מן החלקים פוסל את השאר: אם חלק או מרכיב אחד חסר – המכלול כולו פסול, או במובן מסויים, נוכחותם של שאר החלקים חסרת ערך מבחינת קיום המצווה. במילים אחרות, יש צורך והכרח במכלול, בכל אחד מן החלקים או המרכיבים. המושג "מעכבין זה את זה" מבהיר שלשם קיום המצווה יש צורך במרכיבים כולם. ולאור העובדה ששלל הדוגמאות מדברות על כלי המשכן והמקדש הרי שעולה תפיסה לפיה המשכן הוא מרחב בו יש דגש על המכלול, בו כל מרכיב מעכב את האחר. או בניסוח חיובי: המשכן הוא מרחב שיש בו מימד של תלות הדדית.
הביטוי מופיע שוב באגדה באותו דיון תלמודי. "אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶךָ?" (מנחות כט ע״ב). האגדה מספקת הצצה למתרחש במרום בעת שמשה עולה לקבל את התורה. הוא מוצא את הקב"ה בהכנות – כנראה אחרונות – לנתינתה, ומשה תוהה מדוע הקב"ה לא נותן את התורה, מדוע הוא מתעכב. הקשבה לדברי משה מעידה על כך שהוא מניח שאלוקים מתעכב בגלל אדם: " מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶךָ?". לכאורה משה שואל את הקב"ה מפני מי הוא מתעכב וממשיך לשקוע בהוספת פרטים אחרונים, במקום למסור את התורה לבני ישראל.
אולם, לאור השימוש בביטוי "מי מעכב על ידך", המהדהד את לשון המשנה "מעכבין זה את זה", ניתן להציע הבנה אחרת של השאלה: מי פוסל בהעדרו את נתינת התורה? מי מהווה מרכיב הכרחי שבלעדיו המעשה חסר, ואולי אפילו בטל? ההנחה של משה – על רקע לשון המשנה – היא נועזת: נתינת התורה עצמה עשויה להיות ״מעוכבת״, תלויה במשהו נוסף שאיננו אלוקי בלבד.
תשובתו של הקב״ה למשה מאירה את היחסים הללו: "אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד יֵשׁ שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרוֹשׁ עַל כׇּל קוֹץ וָקוֹץ תִּילִּין תִּילִּין שֶׁל הֲלָכוֹת" (מנחות כט ע"ב). הקב"ה אומר למשה שהתורה שהוא נותן עכשיו ״מעוכבת״ כביכול על ידי אדם אחד עתידי. נדמה שנתינת התורה תלויה לא רק בנותן אלא גם במקבל. דומה שרבי עקביא מהווה כאן פרדיגמה למדרש התורה והרחבתה – לפיכך, התורה צריכה להינתן באופן שמקבליה יוכלו ללמוד אותה, לדרוש אותה.
***
פרשת תצווה מתארת מציאות שבה תלות הדדית, בין מרכיבים שונים, מהותית לקיום מצוות, ומהותית גם למפגש. קני המנורה, הנרות, החלות, מעכבים זה את זה. הסוגיה במנחות מציעה להרחיב את התלות ההדדית באופן נועז ומרחיק לכת לקשר שבין התורה, נותן התורה ומקבליה. כך מציעה פרשת תצווה יחד עם הסוגיה במנחות מודל נוסף לקשר: אם פרשת תרומה הדגישה את דקדוק התבנית כדי לייצר מרחב שאינו מצמצם את מי שבתוכו, הרי שתצווה מדגישה את התלות ההדדית בין השותפים לקשר. כמו קני המנורה המעכבין זה את זה, כך גם הקשר בין התורה לישראל, ואולי כל קשר ביני לבין הזולת, נבנה מתוך הכרה שמבלעדי הזולת החיים חסרים משהו מהותי, שהזולת "מעכב על ידי" במובן העמוק, ושבזכות קיום משותף המכיר בתלות ההדדית צומחים חיים ומשמעות.
שבת שלום
