פרשת שמיני קצרה ודרמטית. מתואר בה היום האחרון של חנוכת המשכן, היום בו מתים נדב ואביהו. הקורא את הפרשה פוגש תיאור קצר: "וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' " (ויקרא י א-ב). מותם של נדב ואביהו מזעזע ומותיר אותנו בתהייה: מדוע מתו? איזה חטא חטאו? והאם חטאו בחטא שעונשו מוות? הסיבה למותם אינה ברורה דיה בפסוקים (האם זה בגלל האש הזרה? מהי אש זרה? האם בגינה מגיע עונש מוות?). התיאור לוט בערפל ומזמין התייחסויות פרשניות.
פרשה כ' במדרש ויקרא רבה מציעה מספר טעמים למותם של נדב ואביהוא בני אהרון, סדרה של התנהגויות לא ראויות המהוות, במישור כזה או אחר, הצדקה לעונש ולמוות שלהם.
חטא הנהגתי, חטא ריטואלי, חטא מוסרי
מקבץ אחד של סיבות קשור בהתנהלות לא ראויה של נדב ואביהו כלפי ההנהגה, הדרשה פונה אחורה, לתיאור רגע אחד מסכם במעמד הר סיני, רגע הברית. באותו מעמד מתואר: "וְאֶל־מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל־ה׳ אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל־ה׳ וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כׇּל־דִּבְרֵי ה' … וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד:א-יא).
המדרש בויקרא רבה דורש את הפסוקים מספר שמות באופן הבא: ": 'וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה׳' (שמות כד, א) – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן הוֹלְכִין תְּחִלָּה וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִין אַחֲרֵיהֶן וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶן, וְאוֹמְרִים: מָתַי שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ מֵתִים וְאָנוּ נוֹהֲגִין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר?" (שם:ט). באופן מפתיע, המדרש קורא בפסוקים אלה התרסה של נדב ואביהוא כלפי דודם משה ואביהם אהרון. ברגעים של מעמד הר סיני עסוקים נדב ואביהוא במקומם בשרשרת ההנהגה. הם בטוחים שמקומם ההנהגתי מובטח ורק "שני זקנים" – משה ואהרון – מפריעים לפוטנציאל להתממש. כה חסרי סבלנות הם עד שהם מקווים למותם של אביהם ודודם, משה ואהרון.
התנהגותם הבוטה והלא ראוייה של נדב ואביהוא כלפי הנהגה, או כלפי מי שהם אמורים להיות כפופים להם, גולשת בדרשה גם אל הקב"ה: "וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מְלַמֵּד שֶׁפָּרְעוּ אֶת רָאשֵׁיהֶן וְגִיְסוּ לִבָּם וְזָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה…" (שם:י). השניים מתוארים בהתנהגות של יוהרה ובוטות: חשפו ראשם, עיטרו עצמם בגישה של יוהרה ולא חששו מלהנות שלא כראוי, מלהביט שלא כראוי, בשכינה.
***
מקבץ שני של דרשות קשור בהתנהגות בלתי ראויה דווקא בעת שניגשים הכהנים אל עבודת הקודש. הדברים מובאים בשם ר' לוי אשר מציין כי דווקא ביחס להתנהגויות אלו נאמר עונש מוות – "כתיב בו מיתה":
1."עַל שֶׁהָיוּ שְׁתוּיֵי יַיִן, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ (ויקרא י, ט)" (שם:ט). ואכן הפסוק מתאר: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא י:ט).
2."וְעַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מְחֻסְרֵי בְּגָדִים, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו (שמות כח, מג)" (שם:ט). ואכן בתיאור ההכנות למשכן מתוארים לא רק כלי המקדש אלא גם כלי הכהנים: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת … וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי־בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה … וְהָיוּ עַל־אַהֲרֹן וְעַל־בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד … וְלֹא־יִשְׂאוּ עָוֺן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (שמות כח:מ-מג).
3."וְעַל יְדֵי שֶׁנִּכְנְסוּ בְּלֹא רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ (שמות ל, כא), וּכְתִיב: בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם (שמות ל, כ)" (שם:ט). בפסוקים המורים על בניית הכיור במשכן נאמר: "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם" (שמות ל:יט).
נסכם: נדמה שבעל הדרשה מעלה בדעתו שבני אהרון נכנסו לקודש שיכורים, ערומים ובאיזה שהוא אופן, פיזי או ריטואלי, מלוכלכים. בכל הפסוקים, הציווי המוזכר חל על ״בני אהרון״ באופן ישיר, לא רק אהרון ולא הכהנים באופן כללי. בכולם מצויין שזו "חקת עולם" ו"לדורותיכם". בכולם נאמר שהסכנה בחוסר קיום הציווי היא מוות. בנוסף, כל ההתנהגויות ברשימה זו קשורות בגוף: שתייה לשוכרה – כלומר חוסר התייחסות ראויה למה שנכנס לגוף; עירום – חשיפת הגוף באופן שנתפס לא ראוי, וחוסר טיפול ראוי במרחב החיצוני של הגוף, חוסר ניקיון, פיזי או ריטואלי. לפנינו אם כן התנהגויות של חוסר שמירה על צלילות הדעת ועל ניקיון הגוף, חוסר המבטא זלזול וקלות ראש. יש להוסיף ולהעיר שכולן – שכרון, התערטלות, וחוסר ניקיון – הן התנהגויות שאינן ראויות לא רק במרחב הקודש אלא בכלל: נדמה שלפי ר' לוי התנהגות ראויה בקודש הינה הרחבה או הקפדה יתירה על התנהגות ראויה המשקפת את כבוד האדם – בכלל.
***
המקבץ השלישי מתמקד בהתנהגות לא ראויה בהקשר המשפחתי, ובמובן רחב יותר בהקשר החברתי והמוסרי:
"וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם בָּנִים, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא" (במדבר ג:ד)" (שם:ט). הפסוק עליו נשענת דרשה זו מספר: "וַיָּמׇת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא־הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל־פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם" (במדבר ג:ד). הפסוק לכאורה מסביר את בחירתם של אלעזר ואיתמר כמחליפים את אחיהם בעבודת המשכן, ואולם הדרשן בוחר לראות במילים "ובנים לא היו להם" סיבה למותם של נדב ואביהוא ולא (רק) תיאור משפחתו של אהרון. בדרשה אין הסבר לסיבה בגינה לא היו לשניים צאצאים. אולי הדבר קשור למשפט הבא במדרש: "אַבָּא חָנִין אוֹמֵר: עַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם נָשִׁים, דִּכְתִיב: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא טז:ו) – בֵּיתוֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ". (שם:ט). מדרש זה, מעבר לאמירתו שלא היו לנדב ואביהו בנות זוג, גם מייצר קשר בין כפרה לבית. קשר זה מציע שכפרה טוב לה כשהיא לא עניין אנוכי, כפרה ראוי לה כשהיא מתבקשת על הפרט, עבורו ועבור קרוביו ואהוביו.
הביקורת על נדב ואביהוא מקבלת מימד נוסף וחריף במיוחד במדרש הבא: "רַבִּי לֵוִי אָמַר: שְׁחָצִים הָיוּ, הַרְבֵּה נָשִׁים הָיוּ יוֹשְׁבוֹת עֲגוּנוֹת מַמְתִּינוֹת לָהֶם. מָה הָיוּ אוֹמְרִים? אֲחִי אָבִינוּ מֶלֶךְ, אֲחִי אִמֵּנוּ נָשִׂיא, אָבִינוּ כֹּהֵן גָּדוֹל וְאָנוּ שְׁנֵי סְגָנֵי כְּהֻנָּה, אֵי זוֹ אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לָנוּ…" (שם:י). על פי דרשה זו, המדמיינת את הנשים המחכות להתחתן איתם, יוהרתם של השניים מתוארת כחסם ליחסים, ומייצרת סביבם עוגמת נפש וסבל אנושי.
***
ריבוי הטעמים המובאים במדרש מעיד על האפשרות להבין בצורה רחבה את החטא של בני אהרון, אבל הוא מעיד גם מיניה וביה על הקושי להבין מתוך הפסוקים את סיבת מותם. אכן, כל דרשן ודרשן מפרש את המוות של בני אהרון בדרך אחרת, המדגישה פגמים רוחניים, מוסריים, ריטואלים ואנושיים. אך הריבוי עצמו עלול גם ליצור רושם שאנחנו עומדים מול מוות לא מוסבר, שמא סתמי, ולהותיר אותנו בחוויה מבלבלת, המעלה תהיות ואתגר נפשי, אנושי, קיומי ותיאולוגי.
במילים אחרות, למדרש שני פנים סותרים. מחד הוא מציע אמירות על סיבת מותם, אמירות הכוללות עמדות עקרוניות ברורות על החטא ועל עונשו. ומאידך, מרוב הסברים חוויית לימוד המדרש מותירה אותנו בשאלה לגבי המוות הזה, ובתחושה שאולי אין לו הסבר אחד ממצה. בכך, המדרש אף מאשרר חוויה אנושית עמוקה: בעמידה מול המוות, אין תמיד הסבר טוב למוות.
שבת של חיים ושלום
