פסוקי הפרשה מתייחסים להסתה ומתארים שמקורה עשוי להיות הקרובים אליך: "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן־אִמֶּךָ אוֹ־בִנְךָ אוֹ־בִתְּךָ אוֹ  אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ  …" (דברים יג:ז). ולא עוד אלא שהסתה היא פעולה בעלת כוח עצום עד כדי כך שגם הקדוש ברוך הוא מתואר כמי שעשוי להיות מוסת: "וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־הַשָּׂטָן … וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם" (איוב ב:ג). דווקא בשל כך חשוב לשאול: 

מהי הסתה וכיצד היא פועלת?

מדרש בספרי דברים מתחבט באופייה של פעולת ההסתה:

(דברים יג:ז) "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ" – אֵין הֲסָתָה אֶלָּא טָעוּת, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א כא:כה): ״אֲשֶׁר הֵסַתָּה אוֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ״. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵין הֲסָתָה אֶלָּא גֵּרוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כו:יט): ״וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ, אִם ה׳ הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה״. (ספרי דברים פז)

הספרי, כפי שנראה, מביא שני פירושים לפעולת ההסתה: טעות או גירוי – שניהם מתמקדים במאפיינים של הפעולה מנקודת מבטו והחוויה של המוסת. שני הפירושים נטועים בסיפורים תנכיים המגלים פנים שונות של הסתה, כיצד היא עובדת ומה סכנותיה. 

א. אין הסתה אלא טעות

לפי הפירוש הראשון, הסתה היא הטעיה: גרימה לאדם לטעות. פירוש זה נשען על סיפור כרם נבות. אחאב המלך מבקש לקנות את כרם נבות היזרעאלי, אך נבות מסרב כיוון שמדובר בנחלת אבותיו. אחאב שב לביתו "סַר וְזָעֵף" ואינו אוכל. איזבל, המזהה בכך שאחאב מקבל את המצב, גם אם באכזבה, חולשה מלכותית, אומרת לו: "אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל?!" (מלכים א כא:ז) ומבטיחה להשיג עבורו את הכרם. היא אכן עושה זאת באמצעות עלילת שווא ומשתפי פעולה "בְּנֵי־בְלִיַּעַל" המביאים למותו של נבות.

בסיכום הפרק נאמר: "רַק לֹא־הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר־הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ" (מלכים א כא:כה). הפסוק איננו נאמר מפי אחת הדמויות אלא מפי המספר המקראי, ולכן הוא מעניק פרספקטיבה רחבה לסיפור כולו. מהי אם כן ההסתה שלפנינו, מה מאפייניה?

ההסתה מתבטאת בשינוי תפיסתו של אחאב: בתחילה הוא מבין שיש גבול לכוחו כמלך. הוא מתוסכל ואולי אף מיואש, אך מקבל את הדין. איזבל משכנעת אותו שהתנהגותו אינה הולמת מעמד של מלך: "אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל?!" (שם, ז); היא טוענת במובן מסוים שמלך אינו כפוף לחוק אלא עומד מעליו. זוהי הטעות שבה היא משכנעת את אחאב (שם, כה). להיות מוסת, לפי פירוש זה, פירושו לא רק לעשות מעשה רע, אלא להשתכנע שהוא מוצדק. במצב כזה, השיפוט של האדם מתערער והוא מאבד את המצפן הפנימי שלו.

מכאן נובעות כמה השלכות. ראשית, הסתה מגלה עד כמה שפה של לעג, בושה או ערעור זהות — "איזה מין מלך אתה?" — יכולה להפוך לכלי רב־עוצמה.

שנית, לא רק המסית אחראי ונענש; גם המוסת איננו פטור מאחריות, אולי מפני שהוא קיבל עליו את תפיסת העולם החדשה ופועל מתוכה. 

שלישית, הסתה מן הסוג הזה מסוכנת במיוחד מפני שהיא משנה את האופן שבו אדם מפרש את המציאות: עוול נראה לו כזכות, אלימות כמימוש כוח, וחוק כמכשול שיש לעקוף. 

ב. אין הסתה אלא גירוי

הפירוש השני בספרי מגדיר הסתה כגירוי, במקרה זה ההסתה אינה משנה בהכרח את תפיסתו של האדם, אלא מעוררת בו דחף, פחד, כעס או תשוקה, עד שהוא פועל בניגוד למה שהוא יודע כנכון.

וכך אומר הספרי: ״אֵין הֲסָתָה אֶלָּא גֵּרוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כו:יט): ״וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ, אִם ה׳ הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה״. (ספרי דברים פז)

הציטוט משמואל לוקח אותנו לעימות הישיר האחרון בין דוד לשאול. דוד מקבל הזדמנות שנייה להרוג את שאול הרודף אחריו, אך בוחר שוב לחוס על חייו מתוך כבוד למעמדו כ"משיח ה'". שאול יוצא למקום מחבואו של דוד עם 3,000 לוחמים. בלילה נכנס דוד אל מחנה שאול, מוצא את שאול ישן במרכז המחנה, ולוקח את החנית ואת צפחת המים שלמראשותיו כהוכחה לכך שהייתה לו הזדמנות להרוג את שאול.

דוד, המנסה להבין את הסיבה בגינה מבקש שאול להורגו, קורא ואומר לו: "אִם־ה' הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה'" (שמואל א כו:יט). זהו רגע כנה וחד בו ברור לדוד דבר אחד: שאול מוסת, ופועל מתוך מניע חיצוני לו. אפשרות אחת היא שה' הוא שמסית את שאול, או אז יש כאן סימן למשבר רוחני או תיאולוגי הדורש תיקון. דוד אכן מציע "יָרַח מִנְחָה", קרבן כאמצעי לפיוס או כפרה. אפשרות שנייה היא שאנשים הם שמסיתים את שאול, או אז מצהיר דוד שהם מקוללים משום שהפכו את שאול, את המלך, לכלי בידיהם. למעשה רומז דוד לשאול שהוא חלש כי הוא מוסת במקום לפעול מתוך אמונותיו שלו.  

שאול עצמו מודה מיד: "חָטָאתִי… הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד" (שמואל א כו:כא). הוא יודע שטעה, ובכל זאת נסחף. כלומר, לפי פירוש זה, ההסתה איננה מבטלת את ידיעת הרע. ההסתה כגירוי מעידה על מצב שבו אדם איננו מאבד את ההבחנה בין טוב לרע, אלא את היכולת שלו לשלוט בעצמו.

מכאן עולות השלכות נוספות. ראשית, מאחר שהאדם עדיין יודע שהמעשה רע, האחריות שלו איננה נעלמת; דווקא הידיעה מחייבת אותו לבנות מנגנוני עצירה, ריחוק וזהירות. 

שנית, המסית איננו חייב לשכנע בטיעון מסודר; די לו לעורר פחד, עלבון, קנאה או תחושת איום כדי לדחוף את האדם לפעולה. 

שלישית, המאבק בהסתה כזו איננו רק מאבק רעיוני אלא גם מאבק רגשי: יש צורך להחליש את הדחף, ולמצוא אומץ. 

ג. סיכום והבחנה: בין הטעות לבין הגירוי

ההבחנה בין שני סוגי ההסתה שאנו פוגשים בספרי — הסתה כ"טעות" והסתה כ"גירוי" — מציבה בפנינו שני אתגרים שונים בתכלית. 

ההסתה כטעות פועלת לאט ומשכנעת את האדם שרע הוא טוב וששקר הוא אמת. התיקון להסתה כזו הוא דורש בנייה מחודשת של אמות מידה מוסריות, לימוד ושיחה שמאירה מחדש את האמת המוסרית.

כאשר ההסתה היא גירוי, המוסת יודע מהו הטוב ומהו הרע, ומסיבות של לחצים שונים לא עוצר בעד עצמו. כאן ישנו צורך באומץ על מנת לא להיכנע ללחצים, ובנייה מחודשת של חוזק. 

שני פירושי הספרי משלימים זה את זה: לעיתים הסתה משנה את תפיסת העולם של האדם, ולעיתים היא איננה משנה את תפיסתו אלא מציפה אותו עד שהוא פועל בניגוד לה.

בסופו של יום, בין אם הסתה פועלת לטשטש את השיפוט שלנו ובין אם היא מפעילה לחץ רגשי, היא מעמידה במבחן את בהירותינו המוסרית ואת עמידתנו בכלל. למול הסתה עלינו לפתח חוסן כפול: לבחון את תפיסותינו ולוודא שהן נטועות באמת ובטוב, ושנית לבצר את עמידתינו שתהייה איתנה למול לחצים חברתיים ורגשיים. 

שבת שלום