ספר במדבר מסתיים בחזרה של פרשייה אותה פגשנו לראשונה לפני שבוע: פרשיית נחלתו של צלפחד. הפרשייה מופיעה תחילה בפרק כז ופעם נוספת בפרק לו, ושני המופעים מקבילים זה לזה. אולם, על אף שבין השניים תקבולות לשוניות רבות, למעשה אלו משרתות להבלטת הפערים וההבדלים בין שני החלקים של הפרשייה, ומזמינות אותנו לחשוב על היכולת של קבוצות מיעוט לדבר ולהישמע. 

א. למה ניגרע?

נעיין בפרשיות:

שתי הפניות נפתחות באופן זהה – צעד של התקרבות. הניגשים מתוארים דרך שושלת הייחוס שלהם. הם מתקרבים אל משה, והנהגת ישראל.

ואולם, בשאלה מי ניגשים ואל מי מתקרבים קיימים גם הבדלים בולטים. בפרק לו, ראשי האבות של שבט מנשה מתקרבים ומדברים אל משה והנשיאים וראשי האבות. הם מדברים אל המקבילים שלהם, ההנהגה. לעומת זאת, בנות צלפחד – המכונות פה בשמן הפרטי – עומדות לפני משה, אלעזר והנשיאים, כלומר מול הנהגה שהן לא חלק ממנה, ומול העדה כולה. בנוסף, הן מתקרבות, עומדות לפני ההנהגה ורק אז פותחות ואומרות – בעוד ראשי האבות פשוט מתקרבים ומדברים. אולי יש בעמידה שלפני הדיבור שלב של הבעת חוסר השיוויון שבין הדוברים לנמענים.

הבדל נוסף קשור בתוכן הדברים – בטענה: למה ייגרע. 

ראשי האבות משבט מנשה מהדהדים את לשונן של בנות צלפחד בפנייה אל משה: "למה ייגרע מן הנחלה"  הם קוראים בעקבותיהן. ואולם, בפנייתן אל משה פותחות חמש הנשים, כבנותיו של צלפחד, כפי שהן אכן מכונות, ואומרות: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם־אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן?!" (במדבר כז:ג-ד). הן פונות למשה בשם חוסר צדק שנעשה לא להן, אלא לאביהן. לאביהן לא יהיה שם בגלל שלא היו לו בנים. הן לא מצדיקות את בקשתן בשם חוסר צדק שנעשה להן. בעוד ראשי האבות פונים לאור חשש שיגרע מנחלת מטה אבותיהם ומגורל נחלתם שלהם. 

האם היה מקום לבקשה עבור עצמן? 

ב. תתייבם אמנו

בפרשנות לפסוקים המופיעה בתלמוד הירושלמי מציגות בנות צלפחד טענה נוספת לפני משה, הן נכנסות אל תוך השיח ההלכתי ומבהירות מתוכו את צדקת דרישתן לירושה: "בְּנוֹת צְלָפְחָד אָמְרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ. אִם אָנוּ בְנוֹת צְלָפְחָד נִירַשׁ אֶת אָבִינוּ. אִם אֵין בְּנוֹת צְלָפְחָד תִּתְיַיבֵּם אִמֵּינוּ" (ירושלמי בבא בתרא ח, ב [טז ע"א])

גם כאן אין לפנינו קריאה לעשיית צדק או לשוויון ביחס אליהן, ואין הן מרכז הטענה. הן משתמשות במערכת ההלכתית – המושג של ייבום, נישואי אישה אל אחי בעלה, אם בעלה מת ולא היו להם ילדים – על מנת להראות את חוסר ההיגיון של מי שאוחזים בה. זהו גם רגע בו המעמד הלימינלי של נשים מוצג בחריפות באמצעות המציאות ההלכתית: האם נחשב אדם בעל צאצאים או לא: אם הוא איננו בעל צאצאים הרי שעם מותו מחויבת אשתו בייבום, ואם הוא נחשב בעל צאצאים הרי שהם אמורים – במקרה שלפנינו אמורות, לזכות בירושתו. בנות צלפחד מציבות את השאלה: האם היו לאבינו ילדים. ייתכן שהן גם לוקחות סיכון, משום שהן משתמשות בשפה של דיסציפלינה שנשים על פי רוב מודרות ממנה במרחב מסורתי ולא מוכנות להשאיר אותה רק בידי מי שמוגדרים באופן מסורתי כמומחים.

ג. חכמניות, דרשניות וצדקניות

בתלמוד הבבלי זוכות בנות צלפחד לשבח משולש עבור התנהלותן: "תָּנָא: בְּנוֹת צְלָפְחָד חַכְמָנִיּוֹת הֵן, דַּרְשָׁנִיּוֹת הֵן, צִדְקָנִיּוֹת הֵן." (בבלי בבא בתרא קיט ע״ב). הכלי יקר לומד מהן שבחן של נשים כולן: "לֹא נִגְזְרָה גְּזֵרַת מְרַגְּלִים אֶלָּא עַל הָאֲנָשִׁים, לְפִי שֶׁהָאֲנָשִׁים הָיוּ שׂוֹנְאִים אֶת הָאָרֶץ וְהָיוּ אוֹמְרִים ״נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה״ (במדבר יד:ד), אֲבָל הַנָּשִׁים הָיוּ מְחַבְּבוֹת אֶת הָאָרֶץ, שֶׁכֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד אָמְרוּ ״תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה" … (כלי יקר על במדבר כו:סד)

בנות צלפחד הופכות בקריאה זו להיות הראיה לכך שעל אף שהגברים שנאו את הארץ – כפי שעולה מן המרגלים – הרי שהנשים אהבו אותה. נדמה שעל מנת לקחת חלק בשיחה, על הנשים להיות יוצאות מן הכלל, ועולה שאלה שמא קולה של קבוצה חלשה נשמע רק אם היא יוצאת מן הכלל. 

ד.  "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּוֹבְרוֹת. 

איך מדברות בנות צלפחד ומה מקבל אישור? מדוע לא פונות בנות צלפחד בשם חוסר הצדק שנעשה להן? מדוע לפי הירושלמי הן מדגימות חוסר הגיון הלכתי על מנת להצדיק את בקשתן? ומדוע מבהיר הכלי יקר את סגולתן הייחודית וצדיקותן של נשים?

התורה בסיום ספר במדבר מציגה גרסה שנייה לפרשייה מוכרת. בעוד הגרסה הראשונה מסתיימת באמירה החזקה של הקב"ה "כן בנות צלפחד דוברות", הגרסה השנייה מלמדת על צעד של התרחקות מן האמירה החד משמעית הזו. מסורת תלמודית מסרבת לקבל זאת וממשיכה לא רק להקשיב אלא גם לשמוע את הקולות: 

"אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב… חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב מַאי הִיא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה. מַאי דְּרוּשׁ? ״זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לִבְנוֹת צְלׇפְחָד וְגוֹ׳״ — דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה" (בבלי תענית ל ע"ב)

הפסוק  הנדרש הוא מסוף ספר במדבר, בו מוגבלות בנות צלפחד לשאת רק את בני שבטן: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (במדבר לו:ו), ור' יהודה בשם שמואל בוחר לצמצם את הצמצום, כלומר להבין את ההגבלה כחלה רק בדור אחד, ולהבין את הסרת המגבלה כבסיס ליום טוב.  

 בתנועה הזו, הלוך ושוב, התורה מלמדת אותנו שיעור בקושי של קבוצות חלשות להשמיע קול, ובקושי לשמוע את קולן. היא מבקשת ותובעת מאיתנו לשים לב שלחברה יש כל מיני מנגנוני הגבלה ושליטה. לפעמים אלו מגנים על החברים בה, לפעמים על ההנהגה, לפעמים על בעלי הכוח ולפעמים על חברים חלשים או מוחלשים. היכרות עם מנגנונים אלו והכרה בהם נותנת אפשרות להכיר בהם כבחירה חברתית במקום כנתון עובדתי, כאפשרות אחת מיני רבים במקום כמציאות מוכתבת חסרת גמישות.

התורה סומכת עלינו שנדע לשמוע את הקולות כולן. היא סומכת עלינו שנבנה חברה שמסוגלת להכיל לא רק את קולם של ראשי האבות אלא גם את קולן של בנות צלפחד. התורה גם מדרבנת אותנו להעיז להשמיע קול כשאנחנו החלשים. ספר במדבר וסיפורי בני ישראל במדבר מסתיימים עם חזרה מסויימת לתלם ההלכתי, החברתי והשבטי. ועם זאת, המילים המהדהדות אינן מילותיהם של משה או אלעזר, אלא מילותיו של הקב"ה, וכך כל שלוש הדרישות – שנדע לשמוע אל כל הקולות, שנבנה חברה שמסוגלת להכיל אותם, ושנעיז אנו להשמיע קול – מקבלות גיבוי באמירה  החזקה, החד-משמעית, של הקב"ה: "כן בנות צלפחד דוברות". 

 שבת שלום