בפרשתנו מתואר טקס המכונה 'וידוי מעשר'. מה שנראה על פניו כתיאור אידילי של קיום הברית בארץ, הופך, דרך קריאה של פרשן מימי הביניים, לאמצעי התמודדות והמשכיות לאחר משבר עמוק בברית.
במרכז הטקס הצהרה חגיגית הנישאת בפי החקלאי בבית המקדש ובה עדות על חלוקת כל המתנות והמעשרות כהלכה:
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּ לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: …הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. (דברים כו:יב-טו)
לפי הפרשנות החז"לית המקובלת, חובת ההצהרה חלה בשנה השלישית למחזור השמיטה, מחזור של שבע שנים, בו מחוייב החקלאי להפריש מתבואת שדהו למשרתי הציבור, ללווים, להם אין נחלה, ולשכבות החלשות בחברה, המיוצגות באופן קבוע בפסוקים על ידי הגר, היתום והאלמנה. מטרת הפרשת האוכל מצוינת בפסוקים באופן ישיר: "וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (שם:יב) – דאגה לרווחתם של נזקקים.
את הוידוי חותם האדם בתפילה, אחת מתפילות הבקשה היפות בתורה לדעתי, בה מבקש האדם מה' להסתכל עליו, "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם", ובעקבות הראייה הזו: "וּבָרֵךְ". כאן מקבל הוידוי תפנית לשונית – כלעומת המתוודה בגוף ראשון יחיד, מושא הברכה מוצג בלשון רבים: "אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ".
הבסיס לתפילה ולבקשה הוא העובדה שהאדם שמע בקול ה': "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי". (שם:טו). כך, לאחר שהאדם מילא את כל חובותיו כלפי שמיים וכלפי החברה, הוא עובר לבקשה ומבקש מהקב"ה שיביט וישפיע ברכה על ישראל ועל האדמה, כדי שתמשיך להיות כפי שהובטח לאבותינו: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".
לפי קריאה זו, הבקשה בפסוקים מבוססת על שמירת הברית, על קיום המצוות ועל הדאגה לחלשים בחברה ולנזקקים בתוכה כמצופה. ואולם ר' עובדיה ספורנו מציע פירוש אחר ומפתיע, לפיו הפסוקים מדברים לא על קיום המצוות אלא דווקא על אי שמירתן, והבקשה נאמרת דווקא על רקע וידוי זה.
על בסיס כינוי הטקס וידוי, ספורנו מעגן את נתינת המעשר ללויים בסיפור הנמצא בכמה מקומות בתורה אודות תהליך הפיכתם של הלויים למשרתים בקודש. מיד אחרי יציאת מצרים, שהתרחשה עם מכת בכורות, מצוה הקב"ה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג:א-ב). בספר במדבר הלוויים מחליפים את הבכורות: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם" (במדבר ג:יא-יב). נראה שהקב"ה לכתחילה רצה שהבכורות הם שישרתו במקדש, אולם בשלב מסוים הקדיש דווקא את הלויים לעבודה במקומם. המסורת הפרשנית מייחסת החלפה זו לחטא העגל. לאור כל זאת, העובדה שהחקלאי נותן מיבולו ללויים משקף היסטוריה של חטא, והוידוי הופך כשמו לרגע של וידוי. כך בלשונו של ספורנו:
בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת. בַּחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֹנוֹת אֲבוֹתֵינוּ הוּסְרָה הָעֲבוֹדָה מֵהַבְּכוֹרוֹת, אֲשֶׁר לָהֶם הָיוּ רְאוּיוֹת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת … וְזֶהוּ וִדּוּי מַעֲשֵׂר שֶׁהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. (ספורנו על דברים כו:יג)
ספורנו בפירושו מתמקד במילים "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת", ואיננו שומע בהם הרחקה והוצאה מן הבית של מתנות השדה אלא אזכור היסטורי, אזכור ל'קודש' שהורחק בעבר מן הבית: "בַּחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֹנוֹת אֲבוֹתֵינוּ הוּסְרָה הָעֲבוֹדָה מֵהַבְּכוֹרוֹת". ספורנו הופך מהותית את משמעות וידוי המעשר. לא עוד אמירה של אדם על קיום מצוות אלא להפך: אזכור חטא גדול. זהו אזכור שמי שהיו אמורים לשרת את ה' הם הבכורות. משרתים אלו היו אמורים להיות כמעט בכל בית, והמתנות היו אמורות להיות נחלתם של הבכורות. אולם בגלל חטאינו נלקחה עבודת הקודש מהבכורות ועברה ללויים. במילים אחרות, הוּצְאָה עבודת ה' מן הבית.
וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי. טַעַם ״גַּם״ כְּטַעַם ״אַף עַל פִּי״ … יֹאמַר אִם כֵּן: מוֹדֶה אֲנִי כִּי גָדוֹל עֲוֹנִי שֶׁגָּרַמְתִּי לְבַעֵר הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת, וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתַתִּיו לַלֵּוִי וְזוּלָתוֹ כְּמִצְוָתְךָ, אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁתַּשְׁקִיף הַשְׁקָפָה לְטוֹבָה בִּמְקוֹם הַהַשְׁקָפָה לְרָעָה הָרְאוּיָה בַּעֲוֹנִי. (ספורנו, שם)
ספורנו מבין את הוידוי כך: מודה אני שחטאי גרמו לכך שנוצר צורך 'לבער' את הקודש מהבית, במקום שהבכורות יעבדו והמתנות תהיינה שלהם, ואף על פי שקיימתי את מצוותך ונתתי את המעשר ללוי ולשאר הזכאים – אני מודע בעוון שהוביל למציאות הזו, ופונה אליך ומבקש….
הדחת הבכורות אינה רק שינוי כוח אדם, אלא שינוי מבני רדיקלי. לפני ההדחה, לכל משפחה היה "נציג" ישיר וקרוב במקדש. עבודת ה' הייתה נחלתם של בתי האב. לאחר ההדחה, הקדושה מרוכזת אצל שבט ספציפי – הלויים והכהנים. הקשר הישיר והטבעי של כל בית אל המקדש נותק. עבודת הקודש הפכה למרוכזת ומוסדית. ספורנו חושף תחושת אשמה קבועה. העובדה שהעבודה הוסרה מהבכורות היא תזכורת מתמדת לכך שהעם אינו נמצא במצבו האידיאלי. ספורנו מסכם שהוידוי הוא למעשה תהליך בו האדם מודה בעוונו, כי אף על פי שהאדם עשה כפי שנצטווה, הרקע לעשייה הזו הוא חטא. מתוך כך הוא מתפלל שהקב"ה יַשְׁקִיף הַשְׁקָפָה לְטוֹבָה, שיתייחס אליו ברחמים ובחסד במקום בהשקפה של דין הראויה לעוון.
בעוד הפירוש הפשוט רואה בווידוי הצהרת נאמנות לקיום המצוות, ספורנו בוחר לקרוא את הפסוק כווידוי על חטא והופך את הטקס לרגע גדול של לקיחת אחריות: האדם המביא את מעשרותיו נזכר בטעות היסטורית חמורה של עם ישראל, ומתוך הכרת החטא הזו הוא ניגש לקיום המצווה הנוכחית – לא רק כפעולה כספית, אלא כמעשה שיש בו גם בקשה לתשובה ורחמים.
פרשת הוידוי לפי ספורנו מכירה במציאות אנושית: בני אדם טועים, הן כיחידים והן כקבוצה. אולם ספורנו אינו מציע לשקוע בחטא ובטעות, אלא טוען שלפעמים הבסיס לקשר, להמשך, לבקשה צריך להיות הכרה בטעות. קשר של ברית, שיש בו גם מקום לבקשה, איננו נשען רק על הצהרת נאמנות או ביצוע שלם של דרישות ומצוות, אלא על היכולת להכיר בטעות, בכשלון ובחטא, ולקחת אחריות עליהם כחלק בלתי נפרד מן הציפיות לעתיד, גם עתיד שהשתנה מהותית לאור טעויות העבר. הבסיס לברית אינו נשען על שלמות, אלא על היכולת להפוך את ההכרה המשותפת בחולשות ובכישלונות העבר למרחב אמיץ של לקיחת אחריות, המלווה בתקוות לעתיד, ויוצר אותן.
שבת שלום
