עריכה:מוטי פוגל וצוות מכון הדר
בפתיחה לפרשת יתרו, התורה מתארת מפגש נוגע ללב בין יתרו למשה, בו משה מספר לחותנו את קורותיו. תוך עיון בפרטים, נראה שהתורה מתווה דרך ליצירת קשר בין-אישי משמעותי, לפגוש אדם באופן פותח – מפגש בו יש הזדמנות לדבר ולשמוע, להקשיב ולקבל, לראות וּלְהַרְאוֹת. סיפור זה הוא גם הפעם הראשונה בו מישהו ׳מספר ביציאת מצרים'.
- צעד א: שמיעה
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי־הוֹצִיא ה' אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם׃ וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת־צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ׃ וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה׃ וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי־אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה׃ וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל־מֹשֶׁה אֶל־הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר־הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹקִים׃ (שמות יח:א-ה)
הפרשה נפתחת בשלושה פעלים – כולם מתייחסים ליתרו: וישמע, ויקח, ויבוא. יתרו שומע את שאירע לישראל, ושמיעתו נובעת מתוך קשר בין אישי: הוא שומע בתור 'חותן משה'. זו הפריזמה דרכה הוא חווה ומעבד את מה שמגיע לאוזניו.
יתרו מגיב לשמיעה בשתי צורות. הוא מגיע – 'ויבוא'. יתרו עושה את הצעד הראשון. הוא לא מחכה שמשה יזמין אותו – הוא פשוט בא. ובנוסף: 'ויקח'. מתוך קשר, מתוך מה ששמע כאדם מחובר, 'חותן משה', הוא מוּנָע לפעולה שמחזקת ומחדשת קשרים: ״וַיִּקַּח אֶת־צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה… וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ… וַיָּבֹא״.
- צעד ב: נשיקה
וַיֹּאמֶר אֶל־מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ׃ וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק־לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ־לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה׃ וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'׃
הפסוקים מספרים שיתרו מכין את משה לכך שהוא מגיע. משה מצדו לא נותר פאסיבי אלא עושה צעד בעצמו: "ויצא משה לקראת חתנו". הפסוק ממשיך ומתאר: "וישתחו וישק לו" – כלומר לפנינו לא רק צעידה לקראת אלא גם הבעת קרבה, כבוד ומגע: "וישק לו". במכילתא דרבי ישמעאל עולה שאלה בדבר זהותו של המשתחווה והמנשק: "'וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לו' — אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הִשְׁתַּחֲוָה לְמִי, אוֹ מִי נָשַׁק לְמִי" (מסכתא דעמלק ג, לד). אף שבעל המכילתא כן מציע בהמשך דבריו תשובה, פתיחת הדרשה המדגישה את הערפול שבפסוק, מותירה רושם שלפנינו רגע הדדי, מחווה שיכול להיות שנעשתה על ידי שניהם, כל אחד כלפי רעהו.
מכלול זה מצביע על הדדיות: 'וישאלו איש לרעהו לשלום'. על אף שיתרו הוא המבקר, אחרי אירועים סוערים שמשה עבר, על אף שהמפגש מוּנָע לכאורה ממניע חד כיווני – יתרו כלפי משה – הרי שהוא נפתח ברגע של הדדיות. הדדיות זו היא הרקע להתכנסות של שניהם במרחב פרטי – 'ויבואו האוהלה', שם נפתח משה: 'ויספר משה לחתנו את כל…'.
פרשנים שונים מנסים לפצח מה קרה במפגש בין משה ליתרו, ושאלה זו מלווה גם בתהייה פרשנית: לכאורה ישנם בפיסקה קצרה זו שני פסוקים שמייתרים אחד את השני: פסוק א' מספר לנו: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ …אֵת כׇּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי־הוֹצִיא ה׳ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". ופסוק ח שב ומספר: "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כׇּל־אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל־הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה׳". הפרשנים תוהים: אם יתרו שמע – מה פשר ותוכן הסיפור שמספר משה?
בפירושו 'אור החיים', הרב חיים בן עטר במאה ה-18 מציע אפשרויות שונות: אולי הציג משה מידע חדש, או חיזק או הפריך דאגות שונות שהיו ליתרו: "'ויספר משה' – הגם שאמר הכתוב וישמע וגו' את כל אשר וגו' אולי שהיו פרטים שלא שמעתן אזנו". כלומר, משה מוסיף בתיאורו פרטים שיתרו עדיין לא שמע. ממשיך אור חיים: "אפשר שלא הצדיק הפלאות לצד הגזמת העניינים" – אולי מה ששמע יתרו היה כל כך פלאי שהוא לא האמין, ומשה מאשש גם דברים שמשמועה נשמעו מוגזמים. "וספר לו משה ענין שלא היה יכול לדעת מזולתו" – אפשרות נוספת שמעלה אור החיים היא שמשה תיאר ליתרו דברים שרק הוא ידע, פרספקטיבה שלו, דברים שקרו רק לו, או שרק הוא ראה. "שהגם שקדם לו מהידיעות עדיין היה מסתפק שלא נרתק חבל מצרי שעל צואריהם" – אפשרות אחרונה, ונוגעת ללב במיוחד, שמעלה הפרשן היא שיתרו דאג שהעבדות נמשכה, הוא המשיך לדאוג ביחס למצבו של משה, והישיבה האישית בצוותא הייתה מכוונת להרגעה שאכן העבדות מאחורי ישראל.
יתכן שיש הבדל בין שמיעה כללית, בבחינת "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ", לשמיעה מפי האדם שיש לך קשר איתו, "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ", גם אם התוכן הוא אותו תוכן. נדמה אם כן, שבאוהל מתרחש רגע אינטימי, בו יכול משה לספר אודות אירועים אישיים ותלאות, הכוללים גם קשיים – כדברי מדרש שכל טוב: "'את כל התלאה' — לשון טורח וליאות" (מדרש שכל טוב, שמות יח:ח) – לצד דברי הרגעה וקשר.
- צעד ג: שמחה ואחדות
וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר־עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם׃ וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת־הָעָם מִתַּחַת יַד־מִצְרָיִם׃ עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־גָדוֹל ה' מִכָּל־הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם׃ וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹקִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל־לֶחֶם עִם־חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹקִים׃
השיתוף – "ויספר משה" – נענה כך: "ויחד יתרו". יתרו כמקשיב עובר חוויה רגשית, שמובילה אותו לשמחה. "ויחד יתרו – שמח בדבר מלשון 'עז וחדוה במקומו' (דברי הימים א' טז:כז)" (רבנו בחיי על שמות יח:ט). יתרו שומע ונרגש, עד כדי כך הוא מחובר למשה. רבנו בחיי מציע הצעה נוספת, לפיה המילה ״ויחד״ מגיעה מן המילה ״אחד״: "ויחד מלשון אחדות" (שם). תגובת יתרו היא לא רק שמחה אלא חיבור ואיחוד עמוק עם משה. כך שיש העמקה של החיבור שבין משה ליתרו. שיתוף באמצעות סיפור אישי מעצים חיבור.
ליתרו תגובה נוספת: הודאה לה' על טובה שגמל אלוקים למישהו אחר, למשה: " וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל …עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־גָדוֹל ה' … וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹקים…".
- צעד ד: ראייה
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת־הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל־מֹשֶׁה מִן־הַבֹּקֶר עַד־הָעָרֶב׃ וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל־אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל־הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן־בֹּקֶר עַד־עָרֶב׃ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי־יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹקים׃ כִּי־יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי …
אחרי המפגש המרגש והעוצמתי יתרו לא עוזב, הוא ממשיך לראות את משה, והפעם בעשייה היומיומית שלו. "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל־אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה לָעָם". ואולם, הוא לא רק מסתכל על משה בתפקידו ההנהגתי, אלא הוא רואה אותו גם כיחיד, קורס בבדידותו. נדמה שהאינטימיות שנוצרה ביניהם מאפשרת ליתרו לראות ולשאול: "מה הדבר הזה?", ומאפשרת ליתרו להצביע על מה שהוא מבין כנקודת חולשה של משה, להציע ביקורת: 'מדוע אתה יושב לבדך?'. אחרי שמשה שיתף בפתיחות, הרי שפנייתו של יתרו מתוך אינטימיות, חיבור ורגש היא זו שמאפשרת למשה עצמו לדמיין מציאות אחרת, ולבנות בעקבות עצת יתרו מערכת משפטית שבה מנהיגים נוספים שותפים פעילים.
***
יתרו מדגים התנהגות של לשמוע ולבוא, הנובעת מתפיסה של חיבור. זה הרקע למפגש. הצעד הראשון במפגש עצמו הוא הדדי, ובעקבותיו התכנסות אינטימית, שמובילה לתגובה רגשית ומקרבת – מאחדת – המעצימה את היכולת לראות את מי שמולי, עד כדי כך שחולשותיו נחשפות וצומחת הזדמנות לשיתוף בביקורת ועצה.
הלוואי ומפת דרכים זו תזכה אותנו, כמו יתרו, לשמוע מעבר לשמועות, לשמוע דברים שלא ידענו, פרטים שלא הכרנו, ותביא לחיבור מעצים, המאפשר ביקורת ועצה. והלוואי ומפת דרכים זו תזכה אותנו לספר ולשתף, לספר גם דבר מה חדש, מתוך פרספקטיבה אישית וייחודית – וגם להיות פתוחים לקבלת ביקורת ועצה.
שבת שלום
