בפרשתנו מקבלת רבקה ברכה מבני ביתה: "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו" (בראשית כד:ס). רש"י מסביר: "אַתְּ וְזַרְעֵךְ תְּקַבְּלוּ אוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ וגו'". ואכן, רבקה מקבלת למעשה מבני משפחתה את ברכתו של אברהם. לאברהם ניתנת הברכה על ידי מלאך ה' מיד אחרי העקדה: "… וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲךָ … וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו״ (בראשית כב:יז), ולרבקה נאמרות המילים בצאתה לדרך לשאת את יצחק.
מה משמעות הסטת הברכה מאברהם לרבקה?
א. "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲךָ…" בעצב
הפרשה הקודמת מסתיימת בעקדת יצחק ובברכה לאברהם. תוכנה של הברכה הוא ריבוי זרע, ירושה לצאצאים, ואמירה שגם אחרים יתברכו בזכות זרעך: ״כִּי־בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי״ (בראשית כב:יז-יח). באופן צורם, מיד אחרי קבלת הברכה שכל כולה מתמקדת בזרעו של אברהם, חוזר אברהם בדד אל המחכים לו, "וַיָּשׇׁב אַבְרָהָם אֶל־נְעָרָיו"(שם, יט), בלי בנו יצחק אשר לא מוזכר כלל.
הצירוף ״הַרְבָּה אַרְבֶּה״ שמוזכר בלשון הברכה מהווה אות לאתגר המשכיות שנמצא בברכה עצמה. הצירוף נמצא רק עוד פעמיים בתורה, שתיהן בספר בראשית. כך, הוא מזכיר את האתגר האנושי הקשור בפריון וצאצאים בכלל, כפי שנאמר כבר בגן עדן: "אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים …" (בראשית ג:טז). והוא מזכיר מצבים מורכבים אחרים המתרחשים סביב הבטחת זרע – קושי בפריון ויחסים מורכבים הנוצרים סביב היריון – שכן הוא נמצא בברכתו של המלאך להגר כשהיא הרה, בעודו מורה לה לשוב אל בית אברהם על אף האתגרים שם: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (בראשית, טז׃י). כך, הברכה הניתנת לאברהם נטועה בתוך הקשרים של קושי ביחסים בין דוריים. ואכן, אף שעקדת יצחק לא מסתיימת במות הנער – נדמה שמחיר העקדה הוא נתק. מכאן ואילך, אברהם ויצחק לא מתוארים יותר יחד.
בפרשתנו מקבל יצחק שני דברים שעל פי רוב ניתנים על ידי האב, דבר מה חומרי ודבר מה רוחני, רכוש וברכה. את רכושו של אברהם מקבל יצחק מאביו: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־לוֹ לְיִצְחָק" (שם, ה), אולם לא מתואר שיח או מפגש ביניהם לשם קבלה זו. באשר לברכה, היא ניתנת ליצחק רק עם מותו של אביו אברהם, ובאופן שובר לב, היא לא ניתנת על ידי האב. היא ניתנת על ידי ה': "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹקים אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ" (שם, יא).
הנתק איננו מפתיע: העקדה מובנת כבחירה של אברהם אבי יצחק להיענות לציווי האלוקי להעלות את בנו לעולה. כפי שמסביר מלאך ה': "ולא חשכת את בנך את יחידך" (בראשית כב:יב). תוצאה אפשרית היא צורך בגורמים אחרים שייצרו המשכיות. גורם אחד הוא האלוקים, שבמקרה שלפנינו מברך את הבן במקום אביו, וגורם שני הוא עמית, בת הזוג, במקרה שלפנינו רבקה, אשתו של יצחק, שמגיעה אליו אחרי שקיבלה למעשה את ברכתו של האב אברהם – כלומר את ברכתו שלו.
ב. מברכה מנתקת לברכה מחברת
ואז מופיעה רבקה: כמשב רוח רענן היא מציעה חלופה. .
בשונה מאברהם, היא נמצאת בפתח הקשר שלה עם יצחק – וברגע הזה מקבלת את אותה הברכה.
רבקה בפרשה היא דמות מקושרת שאיננה חוששת מיצירתם של קשרים נוספים. היא מוצגת מן הרגע הראשון כאחיינית (בת אחיינו של אברהם). כאשר היא רואה צורך של אדם – עבד אברהם – היא נענית גם מעבר לבקשתו הנקודתית. היא לא מפחדת לעבות קשרים, מספרת מי היא ומציעה המשכיות בקשר:
וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת־בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן־מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם־תֶּבֶן גַּם־מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם־מָקוֹם לָלוּן (בראשית כד:כד-כה).
וכשהיא נשאלת "הֲתֵלְכִי עִם־הָאִישׁ הַזֶּה – וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ" (שם, נח).
מתוך קשרים והקשרים היא מקבלת ברכה הפונה פני עתיד: "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו" (בראשית כד:ס). ובשונה מאברהם, שלא מברך את בנו יצחק, ואשר מרגע העקדה לא נפגש עמו בתיאורם של הפסוקים, הרי שרבקה מגיבה כל כולה ליצחק – "וַתֵּרֶא אֶת־יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל" (שם, סד).
***
אם כן, יתכן שהברכה "וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו/אֹיְבָיו״ – ברכה אחת היא, אולם המעבר מאברהם לרבקה הוא מעבר מהותי.
אברהם מקבל את הברכה ״יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידֶךָ״ (בראשית כב:טז), ואילו רבקה מקבלת את הברכה בהיותה "אֲחֹתֵנוּ" (שם כד:ס). אברהם מקבל את הברכה עם מורכבותם של מעברים בין דוריים הטמונה ב״הַרְבָּה אַרְבֶּה״, ואילו רבקה מקבלת את הברכה מתוך החסד של "אַתְּ הֲיִי".
עם מתן הברכה לרבקה, עם הפיכתה לחלק משושלת המסירה, ומכוח קרבה ושייכות, הופכת הברכה מסמל של נתק בין אישי ובין דורי למנוע של קשרים אנושיים ומערכות יחסים. הבחירה להמשיך את הברכה ברבקה היא אולי פנייה אלוקית: לא עוד המשכיות מתוך עקדה וקרבן, לא עוד ברכה משום שלֹא חָשַׂכְתָּ – אלא דווקא המשכיות מתוך ריבוי קשרים וחסד.
אולי הברכה לרבקה היא רגע של גילוי או התגלות שיש דרך לקבל ברכה מאת ה' לא מתוך ניסיון או קורבן, אלא מתוך בניית בית, מחויבות אנושית, ברית וחסד.
שבת שלום
