For English click here
תרגום: עליזה רז-מלצר
השבוע נתחיל לקרוא בספר ויקרא, אשר מתמקד ברובו בכהנים ובתורת הקרבנות. בפרשת השבוע אנו לומדים על כללים ומטרות של חמישה קרבנות, ביניהם קרבן חטאת.
בצעירותי הצירוף העברי ‘קרבן חטאת’ תורגם לאנגלית כקרבן שמקריבים לאחר ביצוע חטא. אפילו בימינו, התרגום של JPS לאנגלית הוא “מנחת אשמה” (guilt offering). חוקר המקרא ג’ייקוב מילגרום שכנע אותי שהמילה “חטאת” קשורה למילה “חיטוי”, כלומר – טיהור. אם כן, לא נכון יותר היה לקרוא לו “קרבן טהרה”? אבל מה בעצם מטהרים?[1]
ניתן לטעון כי העלאת קרבן חטאת מטהרת את החטא ובעצם מדובר בעניין סמנטי. אך הטקסט המקראי מונה סיבות נוספות להעלאת קרבן חטאת. רבים מהמעשים שבעטיים יש להעלות קרבן חטאת קשורים למי שנטמא.ה כתוצאה ממגע עם גוויית בעל חי ולא עבר.ה טהרה מיידית.[2] אותו.ה אחד.ת למעשה הרחיב.ה או האריך.ה את טווח הטומאה בארץ ישראל המקראית. מה עניין אי-טהרה לחטא? למה צריך להקריב קרבן בעוון אי-טהרה? מצד שני, יש הגיון בפתרון לבעיית טומאה באמצעות קרבן טהרה. אבל מה הקשר לחטא?
אני רוצה להתמקד באחד המקרים הנכללים כדוגמאות למעשים המצריכים קרבן חטאת. אדם שהיה עד לפשע ואינו מדווח על מה שראה למרות שיצאה קריאה לעדי ראיה שיביאו הוכחות. אותו אדם חזה בפשע ולא נשא עדות למרות הקריאה, והוא נמצא אשם ונדרש לנקות את אשמתו בהעלאת קרבן חטאת. כאן כבר לא מדובר במעשה חטא אלא דווקא באי-מעשה – החלטה לעמוד מהצד ולא להתערב למרות שהוא/היא יודע.ת מה אירע. האשמה נובעת מכך שהצופה מהצד לא פעל.ה לאיזון הפשע בעשיית צדק (או כדי למנוע פשעים עתידיים) אלא בחר.ה לא להתערב. ממה, אם כן, מִטַּהֵר אותו אדם?
עפ”י מילגרום, קרבן החטאת/היטהרות אינו מיועד לאדם שמעלה אותו, אלא למקום קדשו – המשכן. המשכן שוכן בקרב העם היהודי והוא מייצג את נוכחותו של האל בקרב בני אדם.[3]
זהו המבנה של אוהל מועד:
תשריט של המשכן
התנהגויות חוטאות אינן רק מעשים שליליים הדורשים תיקון ותשובה של החוטאים. הן גם יוצרות אווירה בקהילה ובתרבות שבהן התבצעו המעשים.
מילגרום טוען כי אם מתבוננים היטב בחטאים שמצריכים קרבן חטאת[4], במזבח שעליו הועלו הקרבנות ובכיוון הדם שנשפך מן הקרבנות, נוכל לזהות את הדפוס הבא:
כאשר אדם פרטי חוטא בשוגג, הוא/היא מחולל זיהום מוסרי בתרבות הקהילתית. השפה הסימבולית של עבודת הקרבנות מעבירה מסר שההשפעה הרעילה ‘תוקפת’ את חצר המשכן החיצונית ואת המזבח שלו. אם קהילה או הנהגתה חוטאים בשגגה, המעשה שלהן הוא בעל נפח רב יותר ביצירת הזיהום, הרעל חודר עמוק יותר ו’תוקף’ את מזבח הקטורת בחצר הפנימית. ולבסוף, אם מתבצעים במזיד חטאים שאין עליהם כפרה, נתזי הרעלים מתפזרים רחוק יותר וחודרים עמוק יותר. הזיהום הרוחני ‘תוקף’ את ארון הברית ואת קודש הקודשים השוכן בעזרה הפנימית ביותר של בית המקדש.[5]
מילגרום מביא בספרו את השרטוט הבא:
הזיהום שחוללו החטאים הולך ומצטבר וגדל אלא אם כן הפרט והקהילה מכפרים על עוונם ומקריבים קרבן חטאת. בשלב מסוים, השכינה אינה יכולה לסבול אווירה שבה אין מחשבה על החטאים ולא תשובה או כפרה. בסופו של דבר, כשנוכחותו של החטא מגיעה לרמות רעילות, השכינה עוזבת את בית המקדש.[6] שפת הקרבנות הסימבולית מספרת סיפור בו חברה בונה תרבות של חיים ועבודה. אם החטא אינו נעצר או תוקן’ הוא נעשה דומיננטי. אנשים חיים באווירה גדושת רוע ויושפעו ממנה. השכינה אז מסתלקת ומשאירה מאחוריה קליפה ריקה של מבנה חסר שימוש. זו הסצנה שמתאר יחזקאל בחזון המיסטי של מעשה המרכבה, שבו הוא רואה את מרכבת האל עוזבת את בית המקדש. הזיהום הקשה חנק אנשים טובים ונירמל התנהגויות בלתי רצויות. התרבות של ישראל הפכה לכזו של חטא ומוות שאלוהי החיים אינו יכול לשכון בתוכה. באופן דומה מתאר ירמיהו בית מקדש עקור מקדושה ושקוע באווירה של דיכוי והתעללות בין אדם לחברו. אלוהים אז עוזב את המקדש ומשאיר חלל – משכן נטול חיים וחסר אל – שהבבלים מפלחים ומשמידים ללא מאמץ.[7]
ומה לזה ולעניין טומאה מתמשכת? לעתים קרובות הטומאה שווה למוות[8] ואילו קדושה היא סמל לחיים.[9] משום כך אסורה הכנסת מתים לבית המקדש, המגדילים וממשיכים את הטומאה (במקום לסלק אותה בטהרה מיידית וטקסי חיים) יוצרים התפשטות נרחבת של טומאת מת. בטקסים (כמתואר לעיל בתחומי חטא ומוסר), אם הטומאה אינה נהדפת, השכינה תעזוב. גם במקרה זה, יש צורך בקרבן חטאת לטיהור המקדש, לפני שהטומאה והמוות ימצאו בו אחיזה ושליטה.
מפרשת השבוע אנו למדים כי לא חטאים בלבד – אלא גם הבחירה לעמוד מן הצד ולא להילחם בפשע או לדווח עליו – הם עבירה חמורה שהשפעתה מתפשטת ומרעילה אווירה של קהילה. בדומה, חיים שאננים בחברת מוות או טומאת מוות שאינם מסולקים לאלתר, דוחקים לפינה תרבות של חיים וקדושה ואינם מאפשרים את קיומה. בסופו של דבר, האל ‘נפרד’ מתרבות של מוות.
מילגרום מסייע בפיצוח השפה הסימבולית המרוחקת או המבלבלת של הקרבנות, בעלי החיים המובאים למזבח וסוגי המזבחות. ומכאן המסר העמוק יותר העובר בפרשת השבוע: יש צורך בבדיקה ובהתחדשות של החיים חדשות לבקרים. כשלונות במישור המוסרי (עמידה מהצד בפני חטא) או במישור הטקסי (קבלת נוכחותה של טומאת מת בלי אישוש של החיים) מחוללים אווירה שבה נחלשת היכולת להתנגד לחטא או למוות. ללא כפרה ונקיטת פעולות רציניות לעצירת התהליך שבו החטא/המוות מקבעים את עצמם בתרבות, יישאב מהקהילה החמצן המוסרי והרוחני. התוצר הסופי יהיה פרידה של השכינה מחברה כזו.
בהעלאת קרבן חטאת מסמנים הפרט, ההנהגה והקהילה את רצונם להילחם בחטא ולא לאפשר לרוע להפוך לשגרה או לקנות שליטה. הם מסמנים שעמידה מהצד היא נפשעת בדיוק כמו מעשי חטא, משום שהיא מאפשרת קיום של מעשים רעים והשתרשות של הרוע בקהילה. בכל חברה צריך לעצור תופעות של עמידה מהצד ולגרום לאנשים לקבל על עצמם להילחם למען הטוב. במקביל, צריך תמיד לאשש או לחדש את החיים, פן תטה החברה את הכף ותצנח לתוך תרבות של מוות מוסרי או רוחני.
[1] מילגרום, ויקרא, כרך א.
[2] ויקרא ה:3-2.
[3] מילגרום לספר ויקרא.
[4] ויקרא פרקים ד, ה.
[5] ר’ איור של מילגרום (לספר ויקרא).
[6] המשכן היה מקום משכנו הראשון של האל בספר ויקרא. בהמשך הדורות בית המקדש הוא המקום שהשכינה נוכחת בו.
[7] יחזקאל, בעיקר פרק א’, ירמיהו, בעיקר פרק ז’.
[8] בכך יתמקדו דבריי על פרשת תזריע-מצורע.
