הפרשה שלנו מתארת רגע טעון במיוחד – רגע שבו בני ישראל עלולים לשכוח את הקב״ה. באופן מפתיע, רגע זה אינו מגיע מתוך מחסור, אלא דווקא מתוך מציאות של שפע ושקט שבה בני ישראל נמצאים לאחר כיבוש הארץ: "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא־בָנִיתָ׃ וּבָתִּים מְלֵאִים כׇּל־טוּב אֲשֶׁר לֹא־מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא־חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא־נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ׃ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־ה׳ אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים׃ '" (דברים ו:י–יב).
מדוע דווקא מציאות של שפע, של "וּבָתִּים מְלֵאִים כׇּל־טוּב", היא הרקע לסכנת השכחה ולאזהרה מפניה? מה מביא עימו ה-"יש" הזה שמערער את הזיכרון הדתי ואת הזיקה לקב״ה?
״שלא בנית״
נדמה שהפסוקים מדגישים לא את השפע, אלא את אופיו: זהו שפע שלא עמלנו עליו. "אשר לא בנית… אשר לא מלאת… אשר לא נטעת". זהו "יש" שמתואר כמנותק ממאמץ, מנותק מתהליך. על רקע ה"יש" הזה, מעלה התורה את החשש לשכחה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־ה'" (דברים ו:יב), התורה מעלה את הדאגה, שאולי באופן פרדוקסלי, דווקא משום שהכול כבר שם, מוכן וזמין, נשמט הצורך לשאול מאין בא הטוב הזה ולהכיר תודה. דווקא אל מול כׇּל־טוּב שלא עמלתי עליו ישנה סכנת שכחה ועיוורון.
״שלל של עובדי כוכבים״ – חיים מחוץ לברית
הגמרא במסכת חולין מחדדת את טיבו של אותו "כׇּל־טוּב" ומדמיינת את המציאות התרבותית המוחשית של המרחב אליו באים בני ישראל, ובו נותן להם הקב"ה בתים מלאים וכרמים שהם לא נטעו: ״'ובתים מלאים כל טוב' – ואמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב: כתלי דחזירי" (בבלי, חולין יז ע״א). רש"י מבהיר: "חזירים יבשים שקורין בקונ"ש". הדימוי חריף: הבתים מלאים, אבל מלאים גם במה שאסור. השפע אינו ניטרלי; הוא נושא עמו זרות ודברים שיש לכתחילה להימנע מהם. הוא מגיע מעולם אחר, מתרבות אחרת, וממילא גם מערער על הגבולות של ישראל.
הגמרא מוסיפה שההיתר להשתמש בשלל הזה הוא זמני: "לְעוֹלָם בְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ". רש"י מסביר: "דלא שרא להו רחמנא (=שלא התירה להם התורה) טומאה אלא בשעת שלל". כלומר ההיתר ליהנות מן השלל הטמא, מן הבשר האסור – חזיר, הוא זמני, ההיתר הוא רק לשבע שנים אחרי כיבוש הארץ ותו לא.
מתוך כך עולה תמונה מורכבת: התורה מכירה במציאות ביניים. יש רגע היסטורי שבו עם נכנס לארץ, ניזון ממה שמצא בה, משתמש בתשתיות הקיימות, שנבנו ונוצרו על ידי אחרים, והוא עושה זאת גם אם אינן תואמות את אורח חייו והחוקים שהצטווה. יש היתר מיוחד ביחס לשלל במהלך תקופת ביניים זו, אבל הוא זמני, חלקי, בדיעבד.
ואולי פה מתגלה צורך נוסף באזהרה: הסכנה איננה רק בשפע, אלא בהפיכת השלב הזמני למצב קבוע. חיים המבוססים על "הָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ… לָתֶת לָךְ…" (דברים ו:י), המבוססים על שלל, על המוכן, על הנתון מבלי עמל, חיים שכאלו מתירים – גם אם באופן זמני – את האסור, ולכן כנראה גם אינם יכולים להיות תשתית לברית.
מצטיירת תמונה, לפיה מה שנמצא מלא ומוכן, ושאותו מנצלים ובו משתמשים בני ישראל הנכנסים לארץ לאחר שהם כובשים אותה – מציאות זו היא בדיעבד. ההיתר שניתן הינו זמני, לשבע שנים, ומייצר מעין תקופת ביניים של כיבוש הארץ והתיישבות בה – אבל תקופה שאין בה חיים מלאים של הברית עם הקב"ה. אין חיים בהתבסס על ה"יש" הזה לאורך זמן, חברה לא יכולה לקיים את עצמה על "יש" שהיא לא עמלה עליו לאורך זמן. שלל, חרם, גם אם הוא ניתן מאת ה', איננו כמו ירושה. מציאות חיים על בסיס מה שנמצא בלא עמל, בתים מלאים כל טוב ובורות חצובים ועוד, היא מציאות זמנית אשר מכל וכל אינה הולכת יד ביד עם העומק והדרישות של חיי ברית עם הקב"ה.
מציאות ללא דבקות
מול הסכנה לשכחת ה' מציבה התורה ציווי משולש: "אֶת־ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים ו:יג).
הנצי"ב מוולוז'ין, בעל העמק דבר, קורא את הפסוק לא כהנחיה כללית בלבד, אלא כהכוונה למצב שבמהלך או אחרי מלחמה, מלחמה הכוללת גם לקיחת שלל.
את ה׳ אלהיך תירא וגו׳. … והכונה שישקיע דעתו ביראת אלקים. … ואותו תעבוד. … וכאן הפירוש שיפנה עצם מלחמתו לשם שמים לטובת הכלל. או להקים צווי המלך. והיא חובה ע״פ התורה. אבל לא להנאת עצמו ללחום כדי לבוז ולשלול וכדומה"
הדרישה "ואותו תעבוד"— איננה רק דרישה לעבודה דתית במובן הצר, אלא מתייחסת לכוונת הפעולה: גם המלחמה עצמה צריכה להיות "לשם שמים", והמשמעות של לשם שמים היא לטובת הכלל: למען חיים, חיים בצדק, למען הגר, היתום והאלמנה, ולמען חיים של קיום התורה כולה. לאור העובדה שהקשר הדברים הוא הנאה משלל המלחמה, מבהיר בעל העמק דבר שזו איננה יכולה להיות מטרת המלחמה, לא מתוך תאוות ביזה ושלל.
בעל העמק דבר ממשיך:
אבל כאן נשתוו כל הולכי מלחמה במצות עשה 'ואותו תעבוד'. וגם כי אין עת מצוא למצות עשה ד'בו תדבק' לעת כזאת.
הדרשה של הנצי"ב מבוססת על פסוק דומה, בהמשך ספר דברים: "אֶת־ה׳ אֱלֹקֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵע" (שם י:כ), הפסוק אמנם דומה אבל הבדל אחד משמעותי קיים בין שני הפסוקים ועל בסיסו טוען בעל העמק דבר טענה חזקה אודות המציאות של מלחמה ושלל. המילים "וּבוֹ תִדְבָּק" אינן מופיעות בפסוק לפנינו, בהקשר העוסק במלחמה ושללה. כך הנצי״ב, מסביר שבעת מלחמה נוצרת מציאות ייחודית: כל הלוחמים נעשים שווים מבחינת החיוב המעשי של המצוות הנוגעות למצב, ולכן הציווי „ואותו תעבוד” חל על כולם באופן אחיד, ולא רק על יחידים בעלי מדרגה רוחנית גבוהה. אולם במצב זה אין מקום לדרוש מכולם את מצוות "וּבוֹ תִדְבָּק", — במלחמה "אין עת מצוא" לכך. כלומר, בעיצומה של מלחמה, כולם חייבים להיות מוכוונים לעבודת ה׳, ואולם המדרגה של "וּבוֹ תִדְבָּק", איננה ניתנת להשגה – עת מלחמה ושלל אינה הזמן ואיננה מאפשרת דבקות בה׳ .
נסכם
סכנת השכחה איננה נולדת לפנינו מחוסר, אלא דווקא משפע שאיננו תוצר של עמל אישי. מתוך כך, התורה והנצי״ב מציבים גבול ברור: בזמן של מלחמה ושלל, ישנן שלוש סכנות: לשכוח את ה', לחיות בחוקים שלא מאפשרים קיום מלא של הברית, ולהישאר במצב בו דבקות אינה אפשרית.
על מנת להישמר מסכנת השכחה ישנן מספר דרישות: לכוון את המעשים לשם שמים, לפעול לטובת הכלל, ולא להפוך את הביזה למטרה. את ההיתרים שבזמן מלחמה ומיד לאחריה יש להכיל אך לזמן מוגבל, ולשאוף לשוב לחיים של דבקות, ושל קיום מלא של הברית עם הקב"ה.
הלוואי ונשהה בעשייה לשם שמים, לטובת הכלל, בחיים המאפשרים קיום מלא של הברית עם הקב"ה.
שבת שלום
