פרעה הצליח – הוא הביא את בני ישראל למצב של עבדות. פתיחת פרשת וארא מתמקדת בהשלכה חשובה שישנה למציאות של עבדות. מדובר בהשלכה שכדאי לשים לב אליה, גם אם אנו סבורים שעבדות איננה חלק ממציאות חיינו: חוסר היכולת לשמוע.
פרשת וארא נפתחת בפנייה של הקב"ה אל משה:
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': … גַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת־נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם … ׃ וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם… ׃ וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ… (שמות ו:ב-ח).
אלא שכאשר משה מוסר את דברי הקב״ה לבני ישראל, תגובתם אינה של התעודדות או חידוש תקוותם אלא חוסר הקשבה: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם, ט). המילים מתארות את המציאות, התודעה וצמצום היכולת בהם נמצאים ישראל. קיימים פירושים שונים להבנת המילים ומשמעותן.
א. אין לעבדים מרחב לתשומת לב
קו פרשני החוזר בגרסאות שונות נע סביב סבלנות ותשומת הלב. מציאות של עבדות אינה משאירה לאדם מרחב פנימי. אין לעבדים רגע פנאי, אין מרווח נשימה – פיזית ומטאפורית – להעניק תשומת לב לדבר מה שמעבר למציאות המפרכת של העבד.
הבכור שור מסביר: "לא שמו לב לדבריו, כל כך היו קצרי רוח מן העבודה קשה". הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' מוסיף שמדובר בחוסר נשימה ממש: "מקֹצר רוח – נשימה קצרה. וקשה לסבול דבור ארוך הנדרש להסבר ולהקשיב באורך רוח, ומעבודה קשה. לא היה להם פנאי להִפָּנות לדבר".
המלבי"ם בדבריו מסביר שהנסיבות הכפולות שכללו גם עבודה קשה וגם קוצר רוח הפכו את עם העבדים לבלתי מסוגלים לשמוע: "היה להם עבודה קשה ורוחם הנכאה היה קצר מהכיל ולסבול, לכן לא נכנסו דברי משה באזניהם".
והרמב"ן מסביר את מנגנון חוסר יכולת השמיעה, כתוצאה מהפיקוח האכזרי של המצריים על עבודת בני ישראל: "וַעֲבוֹדָה קָשָׁה – הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמע דבר ולחשוב בו".
ב. פחד מפני מות
לעומת זאת, החזקוני מפרש באופן אחר: "ולא שמעו אל משה – נתיראו". אין כאן חוסר תשומת לב אלא שיתוק – תודעתי וכללי – מתוך פחד. רבנו בחיי מוסיף נופך מלא רגישות למצב הנפשי של בני ישראל: עם העבדים לא איבד את אמונתו, אלא שהסבל גרם לרצון למות, ועל רקע זה לא שמעו את דברי משה: "ולא שמעו אל משה – לא מטעם שלא יבטחו בה' ובמשה עבדו, רק מקוצר רוח ומעבודה קשה, כאדם המשתוקק שימות בצער אשר הוא בו והוא מואס חייו". מחד פחד, ומאידך רצון למות. אלו מביאים אדם לכך שאיננו שומע, ואולי מביאים אדם למצב בו הוא מסרב לשמוע.
הרמב"ן מנסח את המתח הנורא שבו שרויים ישראל העבדים: בין הפחד למות לבין הפחד להמשיך לחיות כך; בין חוסר הרצון להמשיך במציאות הצער הנוראי שבו היו, לבין הפחד שנוגשיהם יהרגו אותם: "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הִטּוּ אוזן לדבריו מִקֹּצֶר רוּחַ, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירווח לו אחרי כן, וְקֹצֶר הָרוּחַ הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה". יש כאן פחד למות ופחד לא למות, שמביאים לשיתוק שלא מאפשר שמיעה, ולמעשה מביאים אדם למצב בו הוא מסרב לשמוע. בני ישראל העבדים נעו בתודעה מצומצמת שבין מאבק הישרדותי לבין ייאוש.
ג. לעבדים אין מחר אחר
הפסוקים עצמם מציעים רובד נוסף של פרשנות. משה בדברו אל ישראל מציג בפניהם חזון: לא רק שה' יוציא את ישראל מעבדות אלא שהוא יהפוך אותם לעמו ויביא אותם לארץ ישראל: "…אֱמֹר לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל … וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם…׃ וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם…: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ" (שמות ו:ו-ח). בשמות רבה המדרש מציע הבהרה והדגשה: "'וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי' – אעשה להן מה שאמרתי להן לאבותיהן שאתן להם את הארץ ויהיו יורשין אותה בזכותן" (שמות רבה ו,ד). התמונה שמצייר משה איננה רק של הפסקת הסבל העכשווי אלא של מציאות חיים חדשה, אחרת, שונה בתכלית. אולם בני ישראל העבדים אינם מסוגלים לשמוע חזון רחב. כעבדים הם מתאפיינים ביכולת להתייחס להווה, למציאות העכשווית ותו לא. הם יכולים אולי לקוות שהעבדות תסתיים, אולם לדמיין מציאות חדשה ושונה? זאת כעבדים הם אינם מסוגלים להכיל.
***
עבדות מייצרת מצב של "ולא שמעו". זוהי עבודה שמביאה אותנו לראות ולשמוע רק אותה, להבין אותה כמציאות כוללת שאין בלתה ושאין יכולת להגיע אל מציאות שמעבר לה. היא מייצרת תודעה של הווה מתמשך, אין סופי, ללא מוצא. לעבדים אין סבלנות או יכולת לשמוע על מציאות אחרת. הם נמצאים בפחד מפני המוות ובפחד שההווה הנורא הוא אין סופי. הם לא מסוגלים לשמוע שיכול להיות אחרת.
הפרשה מלמדת שאם נמצאים מולנו אנשים אשר לא מסוגלים לשמוע, אנשים שנראה שהפסיקו לקוות לשינוי, אנשים אשר מקוצר רוח אינם מוצאים כוחות גוף או נפש לחלום שיכול להיות אחרת, שיכול להיות שחרור – אז יש מימד של עבדות בחייהם. זה מזמין את השאלה: שמא יש משהו בחייהם שמביא אותם למציאות שכזו? האם יש לנו יד בכך, וכיצד נוכל לעמול לשחררם?
והדברים נוגעים גם לחיינו אנו: המציאות שבה אנחנו נמצאים – מציאות שיש בה מימדים רבים של לחץ, שחיקה, וחשש – גורמת לעיתים לקהות חושים, לייאוש, להפסקה של תקווה והחלום לשינוי. לאור הפסוקים של פרשת וארא, ניתן להבין מצב כזה כמעין עבדות. התורה מעודדת אותנו להתנער מחידלון התקווה שבעבדות, ולחזור להיות קשובים, ואף לעמול ולדרוש את האפשרות של שינוי – להתעקש שיכול להיות אחרת.
שבת שלום
