"וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" (במדבר א:א). פסוק זה פותח את ספר במדבר ואת הדיבור של הקב״ה אל בני ישראל בשגרת מסעותיהם. המדרש מתעכב על הפסוק, ומסרב לקרוא בו תיאור פשוט של זמן ושל מקום:
"מִכָּאן שָׁנוּ חֲכָמִים: בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר.
בָּאֵשׁ מִנַּיִן? "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ" וגו' (שמות יט:יח).
וּבַמַּיִם מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: "גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם" (שופטים ה:ד).
וּבַמִּדְבָּר מִנַּיִן? "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי".
וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ? אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם (ישעיה נה:א). (במדבר רבה א:ז).
בקריאה פשטנית של הפסוקים, תיאור המקום שפותח את ספר במדבר אינו מעורר שאלה. אלא שהמדרש בוחר לקרוא את המילים ״במדבר סיני״ כתיאור של אחד האמצעים – הדרכים – שבהם ניתנת התורה: אש, מים ומדבר. בכך, המדרש משקף כמה מן הערכים הבסיסיים שהתורה מלמדת, מחזיקה ומתווה – ערכים המשתקפים מן האופן שבו ניתנה התורה, והם חלק מן הערכים לחיים של תורה.
"בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה: בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר". התורה ניתנה בשלושה אמצעים שונים. האמצעי הראשון הוא אש: "בָּאֵשׁ מִנַּיִן? "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ" וגו' (שמות יט:יח)". הפסוק המובא להוכיח זאת שולח אותנו הישר אל ליבו של מעמד הר סיני – "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה׳ בָּאֵשׁ" (שמות יט:יח) – אל רגע ההתגלות וההתקרבות של ה׳ אל בני האדם במתן תורה. האש המלווה את מעמד הר סיני מסמלת את כוחה של התגלות עוצמתית וחד פעמית, ואת היכולת שלה לחולל שינוי בתוך נפש האדם. האש מאירה ומחממת אך גם מכלה. לאש יש גם כח יצירה, כפי שמעיד איסור הבערת האש בשבת. כך מתוארת ההתקרבות האלוקית – לא כקרבה שקטה בלבד אלא כעוצמה מטלטלת, מעוררת יראה, מייצרת חום – שיש בו גם לעיתים סכנה ,ומניעה תהליכים ויצירה.
האמצעי השני הוא מים: "וּבַמַּיִם מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: "גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם" (שופטים ה:ד). זהו ציטוט מן השורות הפותחות את שירת דבורה, הבאה להודות ולהלל אחרי נצחון בקרב. השירה, לפי המסורת הפרשנית, נפתחת בתיאור העולם ברגעים של מעמד הר סיני: "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה … ה', בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ , גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם: הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה'. זֶה סִינַי – מִפְּנֵי ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל." (שופטים ה:א-ה).
המדרש בוחר להביא פסוק מתוך הנביאים: שירת דבורה מציגה את מתן תורה לא רק כאירוע היסטורי, אלא כזיכרון חי הפועל בתוך ההיסטוריה. המים, בהקשר זה, מבטאים המשכיות, זרימה וברכה. אם האש מבטאת את רגע ההתגלות העוצמתי, הרי שהמים מבטאים את האופן שבו ההתגלות ממשיכה לחלחל אל תוך המציאות לאורך זמן ולהפרות אותה. התורה ממשיכה לעצב את החיים אחרי השגרה המדברית, הפעם בשגרה שבחיים בארץ. יש גם מקום לציין שמים ואש הם כוחות סותרים – מים מכבים אש, ומעניין ששני אמצעים סותרים ואולי אף מנוגדים אלו הם אמצעים לקבלת התורה. התורה ניתנת דווקא מתוך שילוב של כוחות מנוגדים, ולא מתוך אחידות פשוטה.
האמצעי השלישי הוא מדבר: "וּבַמִּדְבָּר מִנַּיִן? "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" ". מה זאת אומרת שהתורה ניתנה באמצעות המדבר? מדבר מסמל את החיים היבשים, היום יום האפרורי. מדבר הוא גם סמל למסע – מרחב שהוא בין לבין – בין מצרים לכנען, בין עבדות לריבונות. התורה ניתנת לא רק באמצעים דרמטיים כמו אש, לא רק באמצעים זורמים ומרווים כמו מים אלא גם באמצעות הסתמי, הרגיל, והדרך.
יש מקום להעיר על הצעת המדרש שהתורה נתנה באמצעים שונים. ההצעה שהתורה ניתנת בשלושה דרכים שונים ומנוגדים יש בה אמירה: היא משקפת שהתורה מגוונת ומרובת שכבות, פנים וקולות. אין פה העצמה של קול אחד, אלא חיבוק של הרב קוליות של התורה. נדמה שהיא ניתנת בצורות שונות ומגוונות גם משום שהיא פונה לאנשים שונים ומגוונים. לא רק רב קוליות אלא גם אהבת הבריות ניבטת מן הדרכים המגוונות לקבל את התורה, כל דמות מקבלת יחס משלה ואופן קבלה ייחודי לה על מנת שתוכל לקבל את התורה.
המדרש לא עוצר בתיאורם של שלושת האמצעים, אלא גם מבהיר את תפיסתו ביחס למשמעותם: "וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ? אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיה נה:א)". למדרש חשוב להבהיר שהאמצעים שבהם ניתנת התורה נמצאים באופן חופשי ובלתי מוגבל בעולם – חינם. המדרש מציע שהתורה נתנה באמצעותם כי גם היא בחינם, מונחת לכל דורש, מבקש ורוצה. היא לא נתונה רק לכהנים (או לרבנים), איננה רק ביד משה, אלא לאדם באשר הוא. הפסוק המובא להוכיח זאת מתאר אדם צמא, כאומר שהתורה מרווה, מרגיעה ומחייה. "הוֹי כָּל־צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם…" (ישעיהו נה:א-ב).
הנביא אומר שהדבר היקר ביותר, התורה, דווקא איננו נקנה. הוא דורש צמאון, לא הון. בכך מתחזקת תפיסת המדרש: הגישה לתורה איננה באמצעות מעמד או רכוש, אלא נכונות פנימית – להיות "צמא".
***
פרשת במדבר פותחת את השנה השנייה לשהיית בני ישראל במדבר, ואת סיפור חיי השגרה של ישראל כבני חורין. פתיחתה מלמדת ששגרה צריכה להיות מעוגנת באירועים המכוננים של יציאת מצרים ומתן תורה ( סיני), המהווים את התשתית והחזון לחיים – במדבר ובכלל. המדרש מדגיש כי התורה היא תשתית מתמשכת ולא אירוע חד-פעמי, ויש להטמיע אותה בתוך תודעת היומיום. ועוד: נדמה כי המדרש מלמד שהתורה ניתנת בעוצמה, ממשיכה ברכות, ומתקיימת גם – ואולי דווקא – בתוך היומיום. היא ניתנת בחינם – לא מפני שהיא קלה, אלא מפני שהיא מבקשת להיות נגישה, לכל אדם ובכל מצב.
אתגר שנותר לפתחנו הוא: כיצד אנו נעשים ״צמאים״? כיצד אנו שומרים על קרבת אלוקים הנותן לנו את התורה באש, במים ובמדבר? כדי שהתורה לא תהיה רק זיכרון של התגלות, אלא נוכחות חיה המעצבת את חיינו כאן ועכשיו.
שבת שלום
