משליו של בלעם עשירים, גדושים וסתומים. אחד מהם הובלט באופן מיוחד לאחרונה, ביוני 2025, כאשר המלחמה עם איראן קבלה מן המשל את שמה: "עָם כְּלָבִיא" (במדבר כג:כד). המילים מופיעות במשלו השני של בלעם, שנאמר בשדה צופים: "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר … הֶן־עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד־יֹאכַל טֶרֶף וְדַם־חֲלָלִים יִשְׁתֶּה׃" (במדבר כג:יח–כד). מה משמעות הביטוי? איזו זהות של 'ישראל' – מדומיינת או אמיתית – נושא הדימוי בתוכו? ואיזה שימוש בכוח מציעה האנלוגיה של בלעם?  

הדימוי של אריה מעלה תמונה של כח פיזי שיש בו מימד של אלימות. חלק מן המדרשים מרחיבים זאת אל שדה הקרב, ומציעים שבלעם מנבא אודות גורלו וגורלם הצבאי העתידי של המדיינים ליפול בידם של ישראל. 

  מדרש תנחומא (ורשא), פרשת בלק, סימן יד

…נֶּאֱמַר: "לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף" – זֶה בִּלְעָם. "וְדַם חֲלָלִים" – אֵלּוּ מַלְכֵי מִדְיָן.

לעומת קריאה זו, מדרש אחר מדגיש את הקשר שבין דברי בלעם לבין קריאת שמע. בלעם אומר: "הֶן־עָם כְּלָבִיא יָקוּם … לֹא יִשְׁכַּב עַד־יֹאכַל" (במדבר כג:יח–כד), בעוד הפסוקים בקריאת שמע מהדהדים (בהדהוד כיאסטי מושלם): "בשכבך ובמקומך". לפי תמונה זו, דימוי האריה מייצג מעין כח רוחני דווקא, הנובע מאדיקותם של ישראל כשהם מכריזים על אחדות האל ומלכות שמיים:

מדרש תנחומא, שם

עָמְדוּ מִשְּׁנָתָן, עוֹמְדִים כַּאֲרָיוֹת חוֹטְפִים קְרִיאַת שְׁמַע וּמַמְלִיכִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נַעֲשִׂין אֲרָיוֹת, מַפְלִיגִין לְדֶרֶךְ אֶרֶץ לְמַשָּׂא וּמַתָּן. אִם נִתְקָל אֶחָד בִּכְלוּם אוֹ אִם מְחַבְּלִין בָּאוּ לִיגַע בְּאֶחָד מֵהֶם, מַמְלִיךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. 

לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר, ה' אֶחָד, נֶאֱכָלִין הַמְחַבְּלִין מִפָּנָיו, מְלַחֲשִׁין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, וּבוֹרְחִין. וְהוּא נִסְמָךְ בִּזְכוּת קְרִיאַת שְׁמַע מִשּׁוֹמְרֵי הַיּוֹם לְשׁוֹמְרֵי הַלַּיְלָה. וּכְשֶׁבָּא לִישֹׁן, מַפְקִיד רוּחוֹ בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמֵר: בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי. וּכְשֶׁנֵּעוֹר, מַמְלִיךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַשּׁוֹמְרִין בַּלַּיְלָה מוֹסְרִים אוֹתוֹ לְשׁוֹמְרֵי הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: נַפְשִׁי לַה' מִשּׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר שׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר (תהלים קל, ו). לָכֵן בִּלְעָם אוֹמֵר, אֵין אֻמָּה כָּזוֹ.

לפי מדרש זה, כשאנו קמים וקוראים עם שחר את קריאת שמע ושוב חוזרים עליה עם לילה, אנחנו עושים מעשה שנותן עוצמה רוחנית להרחיק את כוחות החושך. בניגוד מוחלט לפרשנות הצבאית של המשל, מדרש זה, ומפרשים רבים בעקבותיו, מבינים את הפסוק כמתייחס לעבודתו הרוחנית של ישראל.

שני המסלולים הפרשניים מנתבים את התיאור של ישראל לשני אפיקים הפוכים. מחד מסלול של לוחמה בשדה הקרב, הכרוכה בשימוש בכוח פיזי, ומאידך מסלול של התנהלות רוחנית הדורשת מאמץ במרחב היום יום. 

המסלולים הפרשניים הללו לעניות דעתי חסרים. ראשית, הם דיכוטומיים, בעוד רוב בני האדם והנסיבות האנושיות אינם בקצה זה או אחר, אלא נמצאים באמצע או בריבוי. שנית, הם משקפים מעין בחירה בין חיים חסרי כוח פיזי – בהם יש עיסוק רוחני מתמשך, או חיים המלאים בעיסוק בכוח פיזי ותו לא. אולם החיים של בני אדם, ושל אומות, מורכבים: לעיתים צריך כוח פיזי על מנת לקיים מרחב ציבורי רוחני, מוסרי ואחראי; לעיתים צריך רוח על מנת למצוא כוחות פיזיים, המנותבים באופן אחראי ומוסרי.  

הרש"ר הירש מציע פרשנות שיש בה שילוב של שני הקטבים: 

הן עם וגו' – יעקב־ישראל אינו זקוק לחכמת הצופים שלנו. גם אינו צריך לנחשים; הוא בטוח בעתידו. אין לו צורך בקסמים; באמצעים אחרים הוא ייעשה אדון לגורלו. הוא לא יילחם כדי להבטיח את מעמדו כלפי חוץ כגוי בין גויים, ככוח לאומי נגד כוחות לאומיים אחרים. אלא "הן עם": הוא ימלא את שליחותו החברתית כלפי פנים, יצניע לכת עם אלוקיו וינהל את אורח החיים הייחודי לו. בזכות המעשים שהוא יעשה כ"עם", הוא יהיה עז כנמר וגיבור כארי כלפי חוץ, ובמידות האלה יתגבר על העולם. (רש"ר הירש על במדבר כג:כד)

הרש"ר הירש פותח את פירושו באמירה שהפסוק מסמן מטרה ואת האופן להשגתה. המטרה היא הפיכת ישראל לאדון לגורלו, והוא רואה בפסוק דיון באמצעים הייחודיים של ישראל להשגת מטרה זו. הפסוק מפרט – את הדרכים – או רומז אליהם – באמצעותם ישראל יהיו אדונים לגורלם. הפסוק גם מציין את האמצעים בהם ישראל יהפכו לעם בעל מעמד כלפי חוץ, כשווה בין העמים, כבעל כוח לאומי בין כוחות לאומיים אחרים.

הרש"ר הירש גם מסמן כיוון למאמץ: כלפי פנים. לא תמיד אינטואיטיבי לחשוב שלפיתוח עצמי יש תוצר מעצים כלפי חוץ. הרש"ר הירש מבהיר ש"בזכות המעשים שהוא יעשה כ'עם' … כלפי פנים", בזכות אותם מעשים שתעשה האומה כלפי המרחב החברתי הפנימי – "הוא יהיה עז כנמר וגיבור כארי כלפי חוץ". ההתנהלות הפנימית מחזקת ומציבה את העם כבעל כח באופן כללי. כוח פיזי-צבאי ומדרגה רוחנית-מוסרית חייבים להיות שלובים. 

משסומנה המטרה, ותואר הכיוון להשקעת המאמץ, מאופיינים המעשים שיש לעשות: וזה איננו מלחמה כבשדה הקרב, וגם לא עשייה רוחנית בלבד, אלא מעשה המשלב תיאולוגיה ואנשים. קיומה של שליחות חברתית, מתוך תודעת היותינו הולכים תחת אלוקים, בצניעות, ובעלי דרך ייחודית. על עם שרוצה להיות ׳עם כלביא׳ לעבוד על בניית חברת מופת במרחב המוסרי, החברתי והתאולוגי – שמשם גם כוחה הפיזי. ישנה התאחדות סביב מטרות הדת, ששמות אחריות חברתית, הליכה בצניעות עם אלוקים תוך שמירה על אורח חיים ייחודי – וזה נותן מימד ונופך שיש בהם גם כוח, עוצמה וגבורה. לפנינו עמיות שיש בה מימד רוחני, ומשם כוחה גם בחברת העמים. 

הפסוק, לפי הרש"ר הירש, אומר שעל מנת להפוך אדון לגורלנו עלינו למלא את שליחותנו החברתית הייחודית והתיאולוגית כלפי פנים. יש בפירושו התעקשות לראות מעבר לרוח בלבד, התעקשות לראות מעבר למלחמה בלבד. 

ולסיום נציין שהרש"ר הירש בדבריו מהדהד את דברי מיכה הנביא אותם קוראים בהפטרת שבת בלק: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹקיךָ" (מיכה ו:ח). אולי כשנעשה זאת נוכל אכן לקום כארי. 

שבת שלום