הפרשה שלנו, פרשת בהעלותך, חוזרת אל פסח, הפעם בשנה השנייה ליציאת מצרים, ומציגה את האופנים שבהם שמירת מצוות היא למעשה פרויקט קהילתי:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה בְמִדְבַּר־סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר׃ וְיַעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ׃ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר־יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעֲרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל־חֻקֹּתָיו וּכְכָל־מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ׃ וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח׃ וַיַּעֲשׂוּ אֶת־הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר ט:א-ה)
לשון הרבים חוזרת בציווי בפסוקים כמו גם בתיאור קיום המצווה שוב ושוב: ויעשו בני ישראל… תעשו אותו… ויעשו הפסח… . לשון זו מבהירה שקרבן פסח הוא מצווה קיבוצית – מצווה הנעשית בקהילה.
הפרשה שלנו מזכירה את קרבן הפסח ברגע שבו פסח פוגש את החיים: קבוצת אנשים שאינם יכולים לקחת חלק בחג במועדו משום שהם טמאים ניגשת למשה: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא־יָכְלוּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא׃ וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת־קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם ו-ז). המדרשים מסבירים שהם טמאים משום שהם עסוקים בחובות קהילתיות אחרות, כגון נשיאת ארונו של יוסף.
נדמה שהם ניגשים מתוך בהירות לא רק למשמעות האישית של החג אלא גם לזו הקהילתית: הדאגה שלהם היא שאי שמירת המצווה תוציא אותם מן ההקשר הקהילתי, מתוך בני ישראל. מודעות קהילתית זו ניכרת גם באופן בו הם נגשים לבקש פתרון, יחד – כקהילה: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים … וְלֹא־יָכְלוּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא׃ וַיֹּאמְרוּ … לָמָּה נִגָּרַע … בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם).
חשיבות הקהילה כמרחב, הקשר וצוותא לקיום המצווה, ניכרת גם במענה אותו הם מקבלים, מענה קהילתי – תאריך אחד חלופי, פסח שני, אותו הם יציינו יחדיו. פתרון זה מהדהד ומבהיר: שמירת הפסח אמורה להיעשות בקהילת מקבילים שיש בה שותפות מעשה – עשיית הפסח. פסח שני מאיר את המימד של השותפות והרעות הקהילתית – את מרחב העמיתים בו מקיימים הטמאים את הפסח בתאריך החדש, בו שוחטים את קרבן הפסח בזמן, ובו אולי שומרים מצוות בכלל.
עם תובנה זו הצומחת מפסח שני, ניתן לחזור ולעיין בפסח הנעשה במועדו, פסח מצרים ופסח בכלל.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר׃ דַּבְּרוּ אֶל־כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית־אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת׃ וְאִם־יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל־בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל־הַשֶּׂה" (שמות יב:א-ד).
קרבן הפסח נעשה בחבורה: בית, משפחה, שכונה. זו מצווה הקשורה באופן עמוק בקהילה. ר' יהודה מרחיק לכת ואומר: "אין שוחטין את הפסח על היחיד" (משנה פסחים ח:ז). לפי ר' יהודה אין להקריב את קרבן הפסח בלי חבורה. לכל פרט יש חיוב, אבל על מנת להשלימו כראוי יש לקיימו בקהילה.
גם חכמים שאינם סוברים כר' יהודה מסכימים, כפי שגם מעידים הפסוקים, שהקרבן נלקח על ידי 'בית', ושיש מענה מידי למצב בו 'ימעט הבית': קהילה. הקהילה מספקת קבוצה כדי שאני אוכל לאכול מן הקרבן כמצווה, ולא אצטרך לאכול מעבר ליכולותי. תפקיד הקהילה לעזור, לתמוך, להוות מרחב המאפשר, מגבה ומחזק את שמירת המצוות שלי.
יתירה מזו, המדרש מבהיר שאין הכוונה לחבורת אנשים הומוגנית או קהילה ללא גיוון אנושי. הפסוק מסביר שכל אדם יאכל בדרכו: "איש לפי אכלו". המדרש, כדרכו, מדייק במילות הפסוק, הפעם במילה 'איש', ולומד ממנה על המגוון האנושי שמעורב בקרבן הפסח: "לתוך שנאמר 'איש', אין לי אלא איש, מנין לרבות את האשה ואת הקטן? ת"ל נפשות" (מכילתא דרשב"י יב:ד). הרעיון מורחב בפסוקים עצמם: "וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל־זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ… תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שמות יב:מח-מט). הפרטים המרכיבים את הקהילה אינם זהים: אזרחים, גרים, גברים, נשים וילדים – כולם לוקחים חלק באכילת קרבן הפסח. התורה לא מכוונת אותנו לבנות עולם של זהות או אחידות; היא מזמינה אותנו לבנות חבורה מגוונת. קהילה בה ישנו גיבוי לחיים של תורה היא קהילה של שונים: איש לפי אכלו, כל אדם בדרכו – נתמך על ידי הקהילה לחיים של תורה ומצוות.
יש למגוון האנושי השלכה נוספת. לא רק שאין צורך בזהות בין המשתתפים, וצורת ההשתתפות מגוונת, אלא שסף ההשתתפות והמעורבות בקהילה יכול להיות נגיש ובסיסי: "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ". אין הכרח שכל השותפים יהיו יוצאים מן הכלל. למשל לגבי קרבן פסח נאמר: "אם כן למה נאמר 'איש', מה איש שיכול לאכול כזית אף קטן שיכול לאכול כזית" (שם). אחד מן הדברים שקהילה מאפשרת היא מעורבות בסיסית ולא מקסימלית. מספיק לאכול כזית, הכמות הבסיסית, זו המעורבות הנדרשת בקהילה. ויש לדבר השלכה: מצוות הפסח מדגימה מצווה, כמו מצוות רבות אחרות, בהן אין שחקן ראשי אחד בולט, אלא מרחב בו כמה שיותר אנשים לוקחים חלק, ולוקחים חלק פעיל.
פסח כפרדיגמה למצוות כולן
מצוות הפסח היא המצווה הראשונה הניתנת באופן ישיר לישראל כעם. משום כך היא מהווה במובן מסוים פרדיגמה למצוות כולן, שמאפייניה עקרוניים ומהותיים ומאירים על שמירת מצוות בכלל. היא מלמדת שבאופן עמוק מצוות קשורות בקהילה. לקהילה יש תפקיד בביצור שמירת המצוות שלי כפרט. היא רומזת לכך ששמירת מצוות וחיים של תורה הופכים לדרך חיים כשהם נעשים בקהילת מקבילים, בה יש לא רק שותפות רעיונית אלא, ואולי בראש ובראשונה, שותפות מעשית. הקהילה המתוארת כמרחב לחיי תורה מעשיים היא קהילה בעלת מגוון אנושי, בה המשתתפים יכולים להיות מעורבים בצורות שונות ומגוונות.
החשיבות של קהילה כמרחב המהותי לשמירת מצוות משתקפת גם בתשובה הניתנת למי שלא יכולים לקיים את הפסח במועדו: תאריך חלופי אחד – פסח שני – מוצע להם, באופן שמבהיר כי שמירת הפסח נועדה להתקיים בקהילת שווים החולקים מעשה. היא לא דורשת כוהנים או הייררכיה אחרת, וגם לא מצויינוּת, היא נגישה וכוללת' ופשוט דורשת חבורה, קהילה.
שבת שלום
