עריכה:מוטי פוגל וצוות מכון הדר
להתקרב זה עניין קשה, לעיתים מסוכן. להתקרב זה עניין נפלא – לעיתים מפרה ומרחיב חיים. האפשרות להחמצה קרובה – ועם זאת יש כל כך הרבה הזדמנויות. ההבדל בין קִרבה לקרבה עשוי להיות דק ותלוי בעדינות, הרמוניות, זרות, והשאלה אם היינו קשובים לטיב ההזמנה.
הקשר בין קירבה לקרבן נרקם בתוך השפה העברית: "הפועל הִקְרִיב עניינו 'קירב', 'הביא קרוב אל', ומכאן 'הגיש', 'נתן מתנה' – זה הקורבן המוגש לאל". כך המילים הפותחות את ספר ויקרא: "אָדָם כִּי־יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַה'…" (ויקרא א:ב), מטרימות את נסיבות מותם של בני אהרון, ומספרות על אדם אשר ניגש, נותן מתנה – דבר אותו מקרבים, מביאים קרוב לה'. מכאן שהשאלות כיצד מתקרבים וכיצד לא מתקרבים, הן שאלות בסיסיות שנמצאות בכותרתו ובמהותו של ספר ויקרא כולו.
מדרש בויקרא רבה הפותח את פרשת אחרי מות, מהרהר אחר נושאים אלו:
בַּר קַפָּרָא בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן, עַל הַקְרִיבָה, וְעַל הַקְרָבָה, עַל אֵשׁ זָרָה, וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה. עַל הַקְרִיבָה – שֶׁנִּכְנְסוּ לִפְנַי וְלִפְנִים. וְעַל הַהַקְרָבָה – שֶׁהִקְרִיבוּ קָרְבָּן שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ. עַל אֵשׁ זָרָה – אֵשׁ מִבֵּית כִּירַיִם הִכְנִיסוּ. וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה – שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ מַחְתָּתוֹ (ויקרא י:א) – אִישׁ מֵעַצְמוֹ עָשׂוּ, שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה (ויקרא רבה כ).
מדרש קצר זה מספק ארבע סיבות למותם של בני אהרון, באמצעותן הוא מציע דיון מדוקדק בטעויות אפשריות בעת התקרבות. נתמקד בארבע הטעויות שהמדרש מפרט: קרבה מוגזמת, קרבה ללא הזמנה, קרבה עם מרכיב זר או באופן מנוכר, וקרבה מתוך ריחוק.
עַל הַקְרִיבָה, שֶׁנִּכְנְסוּ לִפְנַי וְלִפְנִים. – הצעתו הראשונה של בר קפרא ישירה, כואבת, וכמעט מעליבה. בני אהרון התקרבו יותר מדי – נכנסו לפני ופנים, כנראה מדובר בקודש הקודשים. אפשר להתקרב בהגזמה, מסביר בעל המדרש. כששואפים להתקרב, כשחפצים בקרבה – או כשחפצים לקרב ולהגיש דבר אל אדם אחר – עלולים להגיע או לקרב קרוב מדי. 'על הקריבה' היא כותרת לאזהרה שתוכנה הוא שאת הדחף להתקרבות יש לרסן לעיתים בעדינות.
וְעַל הַהַקְרָבָה, שֶׁהִקְרִיבוּ קָרְבָּן שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ. 'על ההקרבה' הן צמד מילים המסמן שאפשר להיכשל בקירבה בגלל שאין הזמנה. אפשר לקרב בלי הצלחה אם לא קודמת לכך קריאה להתקרבות. בהקשרם של בני אהרון מסביר בר קפרא שהם הקריבו אף 'שלא נצטוו'. הם לא היו קשובים, לא חיכו להזמנה להתקרב – התקרבו כנראה מתוך מניע פנימי מבלי לברר את תודעתו או רצונו של מי ששאפו להתקרב אליו. מתברר לפי הצעה זו שקירבה צריכה הקשר, דיאלוג. אף שישנו רצון להתקרבות יש לשקול היטב כיצד ומתי: לוודא שמי שמולי אכן חושק ומצווה, קורה ושואף לקרבתי.
עַל אֵשׁ זָרָה, אֵשׁ מִבֵּית כִּירַיִם הִכְנִיסוּ. 'על אש זרה' זו הצבעה על התקרבות עם מרכיב חיצוני, או מתוך זרות, כביכול קרבה מתוך מרחק. 'אש זרה' היא כותרת לאמירה שאסור להתקרב מתוך זרות, לגשת לאחר עם מרכיב זר או באופן מנוכר. אין לעשות ניסיון לייצר זיקה או קשר כשמלווים במימד של התנכרות או מרכיב שלא מתאים לקשר. אש זרה מורה לנו שהניסיון לאחוז בשני דברים סותרים בו זמנית, להשתמש באמצעי חיצוני, לא מתאים ולא שייך על מנת להתקרב.
וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה. האפשרות הרביעית שמעלה בר קפרא לכשלים אפשריים בקרבה, היא שאיפה לקרבה שלא מתוך קרבה, קרבה שלא מתוך קשר, קרבה שאין בה הרמוניה. 'שלא נטלו עצה זה מזה' היא עדות למצבם של בני אהרון – רחוקים זה מזה – לא קשורים וקשובים זה לזה. אי אפשר לדרוש ולבקש קרבה אם אתה נמצא בקיום מרוחק, בלתי קשוב, לא מחובר וחסר הרמוניה.
ולסיום הערה על נחמה:
ראינו כשלים בסיסיים בניסיון לקירבה: קירבה מוגזת או ללא הזמנה, קרבה מתוך ניכור או עם אמצעי זר, או קרבה מתוך ניתוק – כאדם מרוחק, מבודד ולא מקושר. הפסוקים אולם לא מותירים אותנו רק עם הנחייה ממה להימנע אלא גם מורים על מתווה לקרבה, ובכך נדמה שיש בהם תקווה או נחמה. למעשה, פתיחת הפרשה שלנו מהדהדת את ארבעת הכשלים ומציג למולם ארבעה מענים.
פתיחת הפרשה מורה: "וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי־ה׳ וַיָּמֻתוּ׃ וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל־יָבֹא בְכׇל־עֵת אֶל־הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל־פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל־הַכַּפֹּרֶת׃ בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל־הַקֹּדֶשׁ…" (ויקרא טז:א-ג).
אל מול קרבה בהגזמה מורה הפסוק על אפשרות לקרבה תהליכית – כך, ברגע הזה, אחרי מות בניו, הקב"ה אינו פונה באופן ישיר אל אהרון, ולפחות כצעד ראשון: "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן…".
אל מול שאלת ההזמנה לקרבה, אלוקים מזמין את אהרון אל הקודש, ואולם גם מבהיר כי ההזמנה איננה תמידית: "ואל יבא בכל עת אל הקדש". לפני התקרבות צריך לעשות בירור אם ישנה הזמנה אשר עומדת בעינה.
אל מול נסיון של קרבה מתוך ניכור או באמצעי זר מתארת הפרשייה באופן ישיר ומפורט אופן ההתקרבות: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל־הַקֹּדֶשׁ…". הצד המזמין לקרבה מפרט אילו דברים רצויים בתוך המפגש.
ואחרונה, אל מול התקרבות מתוך ריחוק, של אדם לא מחובר, נפתחת הפרשה בתיאור התקרבותו של אדם מקושר: אהרון הוא אביהם של… ואח של… – ומתוך הקשרים שהוא מייצר הוא מוזמן גם אל הקודש.
כך, אל מול קרבה מוגזמת, ללא הזמנה, עם מרכיב זר או מתוך ריחוק, מנחה הפרשייה על קירבה בעדינות, מתוך שמיעת הזמנה, בהרמוניה ומתוך קשרים.
ולסיום, נחמה שנייה נמצאת בתיאור – המשיח לפי תומו, ואומר באופן חד משמעי, אפילו אחרי אירוע שהשתבש בצורה קיצונית: יש 'אחרי' – יש דרך ויש המשך לקשר שבין אלוקים לאדם גם 'אחרי מות שני בני אהרון'.
שבת שלום
